מסכת ביצה, פרק א, שיעור 6

נאמר בתורה (ויקרא יז יג) 'וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר', משנתנו דנה בדין כיסוי הדם של חיה או עוף שנשחטו ביום טוב.

משנה

הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב, שדמם טעון כיסוי בעפר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר (-יתד הנעוצה בקרקע), וִיכַסֶּה את הדם בעפר. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט אדם חיה או עוף ביום טוב, אֶלָא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים בית הלל שֶׁאִם עבר ושָׁחַט ביום טוב, שֶׁיַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה, ובגמרא יבואר טעמו של דין זה. דין נוסף, שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא לשימוש האדם, ואינו מוקצה, ולכן אף לדברי בית הלל אם יש לו אפר כירה רשאי הוא לשחוט לכתחילה ולכסות בו, ובגמרא יבואר באיזה אופן נאמר דין זה.

גמרא

שנינו במשנה בדעת בית הלל, 'ומודים שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה'. אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַב יְהוּדָה, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶּקֶר הנָעוּץ בקרקע מִבְּעוֹד יוֹם – מערב יום טוב, ולכן אם עבר ושחט מתירים לו בית הלל לחפור ולכסות את הדם. תמהה הגמרא, וְהָא קָא עָבִיד כְּתִישָׁה – והרי בשעה שהוא מוציא את הדקר מהחול הוא כותש את העפר. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, משנתנו עוסקת בַּעֲפַר תִּחוּחַ, שהוא כבר כתוש ועומד, ואין איסור בהוצאת הדקר מתוכו (ומכל מקום סוברים בית הלל שלכתחילה לא ישחט על דעת כן, כיון שהדקר הנעוץ בקרקע אינו נחשב כהכנה גמורה של העפר הנמצא שם (רשב"א)).

שנינו במשנה: 'שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר להשתמש באפר כירה לכיסוי הדם, אֶלָּא באופן שֶׁהוּסַק התנור מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וכיון שהיה האפר מוכן קודם כניסת יום טוב לכל שימוש הנצרך לאדם, אינו מוקצה, אֲבָל אם הוסק התנור בְּיוֹם טוֹב עצמו, אָסוּר האפר בשימוש ביום טוב, דכיון שלא היתה דעתו עליו מערב יום טוב, הרי זה דבר ה'נולד' ביום טוב, ומוקצה הוא. וְאמנם, אִם רָאוּי האפר לִצְלוֹת בּוֹ עתה בֵּיצָה, כלומר, שיש בו עדיין רמץ חם, מֻתָּר להשתמש בו ולכסות בו את הדם, כיון שהעצים היו מוכנים מערב יום טוב להסיק בהם את התנור, וכיון שעדיין האפר חם וראוי לבשל בו, הרי לא יצא עדיין מכלל 'עצים' לענין זה, וכיון שאינו מוקצה מותר אף לכסות בו את הדם.

מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, כְּשֶׁאָמְרוּ חכמים 'אֵפֶר כִּירָה מוּכָן', לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הֻסַּק בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר. וְאִם עדיין רָאוּי האפר לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה, מֻתָּר. דין נוסף: הִכְנִיס האדם עָפָר מערב יום טוב לְגִנָּתוֹ וּלְחוּרְבָתוֹ, כדי להשתמש בו לצורך הגינה או החורבה, כל זמן שהוא צבור ועומד דעתו היא להשתמש בו לכל צרכיו, ואינו מוקצה, ומֻתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה, מַכְנִיס אָדָם – רשאי האדם להכניס בערב יום טוב מְלֹא קֻפָּתוֹ עָפָר, וכיון שהכינו לשימושו אינו מוקצה (ומדובר בעפר תיחוח, שאינו צריך כתישה ולא חפירה), וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צָרְכּוֹ בשבת או ביום טוב. מוסיפה הגמרא, דָּרַשׁ מַר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמַר זוּטְרָא רַבָּהּ – בשם מר זוטרא הגדול, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיְּיַחֵד לוֹ לאותו עפר קֶרֶן זָוִית ששם כל העפר צבור, אבל אם פיזרו על פני כל קרקע הבית, הרי בטל העפר לקרקע, ודינו כקרקע עצמה, שהיא מוקצה.

מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: וְכוֹי, שזהו בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה, אָסוּר לְמִשְׁחֲטֵיהּ (-לשוחטו) בְּיוֹם טוֹב, כיון שיתכן שהוא מין חיה החייב בכיסוי הדם, ואי אפשר לכסות את דמו, דִּתְנַן במשנה (חולין פג:) כּוֹי, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם עברו ושָׁחֲטוּ אותו ביום טוב, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, וַאֲפִילוּ אִיכָּא (-אם יש) עָפָר מוּכָן, וַאֲפִילוּ בְּאֵפֶר כִּירָה, שאינם מוקצה, מכל מקום אסור לכסות את דמו. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שאסור לכסות את דם הכוי ביום טוב. ומבארת, אָמַר רָמִי בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב יֵבָא, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים מִשּׁוּם הַתָּרַת חֶלְבּוֹ, כלומר, הרי הדין הוא שחֵלֶב בהמה טהורה אסור באכילה, ואילו חֵלֶב חיה טהורה מותר באכילה, וחֶלְבּוֹ של הכוי אסור מספק, שמא הוא בהמה, וחששו חכמים דְּמַאן דְּחָזֵי לֵיהּ דִּמְכַסֵי לְדָּמֵיהּ בְּיוֹם טוֹב – שמי שיראה את האדם מכסה את דמו של הכוי ביום טוב, אָתֵי לְמֵימַר דְּמִין חַיָּה הוּא – יסבור בדעתו שבודאי אותו כוי הוא מין חיה, דְּאִי סָפֵק הוּא – שאילו היה זה ספק, לֹא הָווּ מַטְרְחֵי רַבָּנָן לְכַסּוֹת לִדְמֵיהּ בְּיוֹם טוֹב מִסְּפֵיקָא – לא היו חכמים מטריחים את האדם לכסות את דמו ביום טוב מספק, וְאָתִי לְמִישְׁרְיֵיהּ תַּרְבָּא דִּילֵיהּ – ויבוא אותו אדם להתיר את חֶלְבּוֹ של הכוי באכילה, כדין חלב חיה טהורה, הִלְכָּךְ – ומחמת כן אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ בְּיוֹם טוֹב כְּלָל, ואפילו לא בעפר שאינו מוקצה. אֲבָל לָעֶרֶב, בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, ואין חוששים לטעות, דְּכֵיוָן דְּלֹא מְכַסֵי לֵיהּ בְּיוֹם טוֹב – כיון שרואים הכל שאין מכסים את דמו של הכוי ביום טוב, אַף עַל פִּי דִּמְכַסֵי לֵיהּ בְּחוֹל – אף שמכסים את דמו ביום חול, והיינו במוצאי יום טוב, לֹא אָתֵי לְמֵימַר הָכִי – לא יבואו לטעות ולומר שהוא בודאי מין חיה, אלא יידעו שהוא ספק חיה ספק בהמה, ולא יבואו להתיר את חלבו.