מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 25

הגמרא ממשיכה לדון בענין כיבוי אש ביום טוב: בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵּי מֵרַבָּה – שאל אביי את רבה שאלה זו, מַה הוּא לְכַבּוֹת אֶת הַדְּלֵקָה בְּיוֹם טוֹב, האם הדבר מותר או אסור, וביאר אביי את צדדי הספק, הֵיכָא דְּאִיכָּא – באופן שיש סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מחמת דליקה זו לֹא קָא מִיבַּעְיָא לִי – אין אני מסתפק כלל שהדבר מותר, דַּאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שָׁרֵי – שהרי אפילו בשבת מותר לכבות דליקה שיש בה סכנת נפש. כִּי קָא מִיבָּעֵי לִי – והספק שלי הוא באופן שיש בו רק מִשּׁוּם אִבּוּד מָמוֹן, מַאי – האם מותר לכבות את הדליקה ביום טוב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, אָסוּר.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: עוּלָא, אִיקְּלַע לְבֵי רַב יְהוּדָה – הזדמן ביום טוב לביתו של רב יהודה, קָם שַׁמְּעֵיהּ – בא שמשו של עולא, זָקַף לָהּ לִשְׁרַגָּא, פֵּרוּשׁ, הִגְבִּיהַּ אֶת פִּי הַנֵּר להרחיקו מן השמן, כְּדֵי שֶׁיִּכְבֶּה. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה לו רַב יְהוּדָה לְעוּלָא, הרי שנינו בברייתא, הַנּוֹתֵן (-המוסיף) שֶׁמֶן לַנֵּר הדולק, חַיָּב מִשּׁוּם מַבְעִיר, וְהַמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ – הנוטל שמן מתוך נר דולק, וגורם בכך שיכבה מהר יותר, חַיָּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה, וְאַתָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגְבַּהְתָּ אֶת הַנֵּר לַאֲחוֹרָיו, גָּרַמְתָּ לוֹ כִּבּוּי כְּמוֹ הַמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ, והדבר אסור. אָמַר לֵיהּ – השיב לו עולא, לָאו אַדַּעְתָּאִי – מעשה זה של השמש לא היה על דעתי, שבאמת יודע אני שהדבר אסור.

אָמַר רַב יְהוּדָה, וְקִינְסָא – עצים דקים וקטנים, שָׁרֵי – מותר, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כְּגוֹן אֲבוּקָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה מֵחֲתִיכוֹת עֵצִים קְטַנִּים, אִם נוֹטֵל בְּיוֹם טוֹב מֵאוֹתָן הָעֵצִים שֶׁעדיין לֹּא אָחֲזָה בָּהֶם הָאוּר, שָׁרֵי – הדבר מותר, ואין זה נחשב ככיבוי.

חכמים גזרו איסור בשימוש ברפואות בשבת וביום טוב, מחשש שיבוא האדם לכתוש סממנים, שיש בכך איסור תורה. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַשִׁי מֵאֲמֵימַר – שאל רב אשי את אמימר שאלה זו, מַהוּ לִכְחוֹל אֶת הָעַיִן בְּיוֹם טוֹב – האם מותר לשים 'כחול' בעין לשם רפואה, ביום טוב. וביאר רב אשי את ספיקו, הֵיכָא דְּאִיכָּא סַכָּנָה – באופן שיש בדבר סכנה, כְּגוֹן מחלות אלו, רִירָא – שיוצא ריר תמיד מהעין, דִּיצָא – שמרגיש כדקירת מחט בעינו, דָּמָא – שיש דם בעין, וְדִמְעָתָא – שהעין דומעת תמיד, וְקִדְחָא – קדחת שבעין, וּתְחִלַּת אוּכְלָא – בזמן תחילת המחלה של כל אלו, לֹא קָא מִבַּעְיָא לִי – אין לי ספק בדבר, שבודאי מותר ליתן כחול בעין ביום טוב, דַּאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת שָׁרֵי – מותר הדבר, כיון שיש בכך סכנת נפשות. כִּי קָא מִבַּעְיָא לִי – והספק שלי הוא רק בסוֹף אוּכְלָא – בסיום המחלות הללו, שהן נחלשות כבר ואינן מסוכנות, וּפַצּוֹחֵי עֵינָא – וכשנותן כחול בעיניו כדי להגביר את ראייתו, ולא משום סכנה, מַאי – מה הדין ביום טוב, האם הדבר מותר או לא. אָמַר לֵיהּ אמימר לרב אשי, אָסוּר. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שאסור ליתן כחול בעין ביום טוב שלא במקום סכנה.

מוסיף הרי"ף, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאסור לכחול את העין בשבת שלא במקום סכנה, מִיִּשְׂרָאֵל – כשעושה כן על ידי ישראל, אֲבָל מִנָּכְרִי, הנותן את הכחול בעיניו של ישראל, שָׁרֵי – מותר. דְּהָא אֲמֵימַר שָׁרֵי לְמִיכְחַל עֵינָא מִנָּכְרִי בְּשַׁבָּת – שהרי אמימר התיר לכחול את העין על ידי גוי אפילו בשבת, אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לַאֲמֵימַר, מַאי דַּעְתֵּיךְ – מה סברתך להתיר דבר זה, האם מכך דְּאָמַר רַב עוּלָא בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב עִלָּאֵי, צָרְכֵי חוֹלֶה עוֹשִׂין עַל יְדֵי נָכְרִי בְּשַׁבָּת, וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא, כָּל דָּבָר הנצרך לחולה, שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אוֹמֵר לַנָּכְרִי וְעוֹשֶׂה, ולכן התרת את כחילת העין בשבת על ידי גוי, אף שאין בכך סכנה, הרי אין הנידונים דומים, דהָנֵּי מִילֵי – דין זה הוא דווקא הֵיכָא דְּלָא מְסַיֵּעַ בַּהֲדֵיהּ – באופן שאין הישראל מסייע לגוי, וּמַר הָא קָא מְסַיֵּעַ בַּהֲדֵיהּ – ואילו בנידון זה של כחילת העין על ידי גוי, שהתרת, הרי הישראל מסייע לגוי, דְּקָא עָמֵיץ וּפָתַח – שהחולה הישראלי סוגר ופותח את עיניו, כדי שיכנס בהם הכחול, ובאופן זה לא מצאנו שהתירו רפואה אפילו על ידי גוי. אָמַר לֵיהּ אמימר, אִיכָּא – יש את רַב זְבִיד, דְּקָאֵי כְּוָותָךְ – שאף הוא סובר כמותך, והקשה לי כדבריך שכיון שהישראל מסייע הדבר חמור יותר, ואסור, וְאָמְרִי לֵיהּ – והשבתי לו שאין זו קושיא, כיון שמְסַיֵּעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ – אין עשיה של ממש בסיוע זה, ואין זה נחשב כמעשה של היהודי, אלא של הגוי לבדו, ומחמת כן הדבר מותר.

דין נוסף בענין זה: אֲמֵימַר, שָׁרֵא לְמִכְחַל עֵינָא – התיר לכחול עין לשם רפואה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דִּסְבִירָא לֵיהּ כִּנְהַרְדָּעֵי – כיון שהוא סובר כבני ישיבת נהרדעא, דִּסְבִירָא לְהוּ דִּשְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן – שהם סוברים ששני הימים של ראש השנה הם כשתי קדושות שונות, ורק היום הראשון, שהוא יום טוב האמיתי, קדוש בקדושה גמורה, אבל יום טוב שני שאינו אלא מכח המנהג, קדושתו קלה, והתיר בו אמימר את כחילת העין. אומר הרי"ף, וְלֵית הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – אין הלכה כאמימר בנידון זה, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו להלכה דְּשני ימים טובים של ראש השנה קְדֻשָּׁה אַחַת הֵן, ואף ביום השני יש להחמיר כמו ביום הראשון. אֶלָּא מִיהוּ גַּמְרִינָן מִיהָא דַּאֲמֵימַר – ומכל מקום יש ללמוד מדין זה של אמימר, דְּשָׁרֵי לְמִכְחַל עֵינָא – שמותר לכחול את העין (וכן לעשות שאר רפואות האסורות מדרבנן בשבת ויום טוב), בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, שקדושתו אינה אלא מכח המנהג, והקילו בו בדברים האסורים ביום טוב ראשון.