מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 26

שנינו במשנה בתוך הדברים שאסרו בית שמאי, 'וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין' וְכוּ'. הגמרא מביאה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בענין דומה: תַּנְיָא בברייתא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹפִין פַּת עָבָה בְּיוֹם טוֹב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא 'פַּת עָבָה' האמורה כאן, פַּת מְרֻבָּה, וְאַמַּאי קָרֵי לָהּ – ומדוע מְכַנֶּה אותה התנא פַּת עָבָה, מִשּׁוּם דִּנְפִישֵׁי בְּלִישָׁה – שעיסתה עבה, והיינו אפילו כשאופה כדי צורכו ליום טוב עצמו, לא יאפה כמות גדולה בבת אחת, וטעמם של בית שמאי האוסרים זאת, כיון שיש בכך טירחא מרובה, ועוד, שאם נתיר לו לאפות פת מרובה בבת אחת, יבוא לאפות יותר מכדי צורכו, ואילו בית הלל אינם חוששים לכך, ומתירים לו לאפות כל צורכו בבת אחת, אפילו אם זו כמות גדולה.

משנה

במשנה הקודמת הובאו שלשה דברים שבהם היה רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי. אַף הוּא – רבן גמליאל, אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת – בזמנם היו אוכלים בהסבה על גבי מיטות, ולאחר האכילה היו פירורים על הארץ בין המיטות, והתיר רבן גמליאל לטאטא ביום טוב את הקרקע שבין המיטות. וּמַנִיחִין אֶת הַמֻּגְמָר – מין בושם ששמו 'לבונה' וריחו טוב, מותר להניחו על גבי הגחלים בְּיוֹם טוֹב, כדי שיתפשט הריח הטוב על ידי העשן. וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס – מותר לצלות גדי של חולין כדרך שצולים את קרבן הפסח בְּלֵילֵי פְּסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים שלשה דברים אלו, וטעם האיסור בטאטוא הקרקע שבין המיטות, מחשש שיבא להשוות גומות, ויעבור בכך על תולדת מלאכת בונה. והאיסור בהנחת המוגמר על גבי גחלים הוא משום שזו מלאכת מבעיר שלא לצורך אוכל נפש. וטעם האיסור בגדי מקולס הוא כיון שנראה הדבר כקרבן פסח, ויסברו בני אדם שאוכל הוא קדשים בחוץ.

גמרא

שנינו במשנה בכלל הדברים שרבן גמליאל מתיר וחכמים אוסרים, 'ומניחין את המוגמר ביום טוב'. הגמרא מבארת באיזה אופן נחלקו: אָמַר רַב אַסִי, מַחֲלוֹקֶת זו של רבן גמליאל וחכמים היא באופן שעושה כן כדי לְהָרִיחַ, שרבן גמליאל מתיר, כיון שהנאת הגוף נחשבת כצורך אוכל נפש, וחכמים אוסרים, כיון שאין זו הנאה השוה לכל נפש. אֲבָל אם מניח את המוגמר על גבי גחלים כדי לְגַמֵּר את הַבַּיִת אוֹ את הַכֵּלִים, שיהיה בהם ריח טוב, כיון שאין זה צורך הנאת הגוף דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.

הגמרא מביאה ספק בענין זה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ לְעַשֵּׁן, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, מַהוּ – האם מותר לְעַשֵּׁן אֶת הַפֵּרוֹת – להניח את הפירות בעשן הבשמים, כְּדֵי לְהַכְשִׁירָן לַאֲכִילָה, שעל ידי העישון הם משתבחים יותר. אָמַר רַב יְהוּדָה, אם מניח את הבשמים עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁבפיזור הבשמים על גבי הגחלים הוּא מְכַבֶּה את האש הבוערת בהם, ואין זה נחשב כצורך 'אוכל נפש', מאחר ורק עשירים מפונקים אוכלים כך את פירותיהם, ושאר בני אדם אוכלים אותם ללא עישון. ואם מניח את הבשמים עַל גַּבֵּי חֶרֶס שהסיקו באש, מֻתָּר, כיון שאין כאן כיבוי, וגם ההבערה של הבשמים אינה כדרך הבערה, אלא כלאחר יד, ואין בכך איסור תורה, ומותר לעשות כן ביום טוב. וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא בנידון זה, רָבָא אָמַר, עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת נַמִּי (-גם כן) מֻתָּר להניח את הבשמים, ואף שאין זה צורך אוכל נפש ממש, מכל מקום אין זה כיבוי ממש, שהרי לאחר הנחת הבשמים חוזרים הגחלים ובוערים שוב, וכיון שאין כאן כיבוי אין כאן גם הבערה, מִידִי דַּהֲוָה אַבִּישְׂרָא אַגּוּמְרֵי – וכמו שמותר לצלות בשר על גבי גחלים, אף שמניח את הבשר על האש ממש (ואין זה צורך אוכל נפש כיון שהיה יכול להניחם בריחוק מעט מהגחלים), ואין בכך לא משום כיבוי ולא משום הדלקה, ואף לא משום הולדת ריח בגחלים. וכן בעישון הפירות אין גם איסור הולדת ריח, כיון שאינו מתכוין להוליד ריח אלא זו דרך אכילה. וְכֵן אָמַר רַב אַשִׁי, לְעַשֵּׁן את הפירות ביום טוב שָׁרֵי – הדבר מותר, מִידִי דַּהֲוָה אַבִּישְׂרָא אַגּוּמְרֵי – כמו שמותר להניח בשר על גבי גחלים. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִילְכְתָא.

מביא הרי"ף את סוגיית הגמרא במסכת שבת (קלד.) בענין דומה: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי, תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מְסַנְּנִים אֶת הַחַרְדָּל ביום טוב בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁלּוֹ, כיון שנראה הדבר כ'בורר', שמסנן אותו מהסובין שלו, וְאֵין מַמְתִּיקִים אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת – אסור לכבות בתוכו גחלת, כדרך שהיו רגילים לעשות כדי להמתיקו. והקשתה על כך הגמרא, וְהָתַנְיָא בברייתא אחרת, מַמְתִּיקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת ביום טוב. ותירצה הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, כָּאן – בברייתא המתירה לכבות גחלת בחרדל ביום טוב, מדובר בְּגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת, שאין בכיבויה איסור תורה, ולכן מותר לעשות כן לצורך אוכל נפש. ואילו כָּאן – בברייתא האוסרת לכבות גחלת בחרדל, מדובר בְּגַחֶלֶת שֶׁל עֵץ, שכיבויה עושה אותה פחם, ששייך לבוא בכך לידי איסור תורה, ולא הותר איסור זה ביום טוב.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף, מַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה של כיבוי גחלת של עץ בחרדל, שהדבר אסור, מִבִּישְׂרָא אַגּוּמְרֵי – מהנחת בשר על גבי גחלים לצליה, שמותר לעשות כן ביום טוב, אף שהנחת הבשר מכבה בתחילה חלק מהגחלים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף, הָתָם – שם, בצליית בשר על גחלים, לֵיכָּא כִּבּוּי – אין זה כיבוי, שהרי לאחר זמן מסוים בוערים הגחלים שוב, ולכן מותר לעשות כן. הָכָא – אבל כאן, בהכנסת גחלת לחרדל, אִיכָּא כִּבּוּי – יש כיבוי גמור, שהרי בהכנסה זו מכבים את הגחלת לגמרי.