מסכת ביצה, פרק ה, שיעור 52

משנה

משנתנו ממשיכה בהלכות עירובי תחומין, באופנים שבהם החפץ נמצא בשליטת כמה בני אדם: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. ואם שאל את החפץ בְּיוֹם טוֹב עצמו, הרי הוא כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל, כיון שבכניסת יום טוב היה שלו לגמרי.

אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה (-שלוותה) מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְצורך הכנת עִיסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ – נעשית העיסה כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן, לפי שהתבלין והמים והמלח היו בכניסת יום טוב של אותה אשה, וביום טוב עצמו נתנה אותם לחברתה, ואם כן נשאר דינם כרגלי הראשונה, וכיון ששאר חלקי העיסה שייכים לשניה, מותר להוציא את העיסה כולה רק למקום ששתיהן רשאיות להלך בו. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בְּמַיִם, כלומר, סובר הוא שאין המים של האחת מחשיבים את העיסה כרגלי בעלת המים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ – כיון שאינם ניכרים בתבשיל או בקדירה, וממילא אינם מעכבים את הולכת העיסה למקום שאין לבעלת המים רשות להלך שם.

הַגַּחֶלֶת, דינה כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים שלה. וְהַשַּׁלְהֶבֶת, רשאים להוליכה בְּכָל מָקוֹם, לפי שאין בה ממשות. מוסיפה המשנה דין דומה בענין זה: הַגַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, מוֹעֲלִין בָּהּ, כיון שיש בה ממשות ושייכת בה בעלות, וְהַשַּׁלְהֶבֶת, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, לפי שאין בה ממש.

גמרא

שנינו במשנה, 'השואל כלי מחברו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – הרי דין זה פשוט הוא, דכיון ששאלו קודם כניסת יום טוב, ונחשב הוא כשלו לזמן ההשאלה, ממילא דינו כרגלי השואל. מתרצת הגמרא, לֹּא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, אלא באופן שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ את החפץ המושאל אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עצמו, ומכל מקום כיון שסיכמו ביניהם כבר קודם יום טוב שישאילנו לו, הרי הוא כרגלי השואל. אומרת הגמרא, ביאור זה בדברי המשנה מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נְתָנוֹ לוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל.

שנינו במשנה, 'בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל'. ואף דין זה לכאורה פשוט הוא, שאם השאילו ביום טוב עצמו, דינו כרגלי המשאיל. מבארת הגמרא את החידוש בדין זה, וְאַף עַל גַּב דְּרָגִיל דְּשָׁאִיל מִינֵּיהּ – הגם שדרכו של השואל לשאול מהמשאיל כלי זה ביום טוב, והיה מקום לומר שיהא דינו כדין שברישא, שאם קודם יום טוב הסכים להשאיל לו, אף שלא השאילו לו בפועל עד יום טוב עצמו, דינו כרגלי השואל, השמיעה לנו המשנה עתה שאין הדבר כן, אלא דין הכלי כרגלי המשאיל, והטעם לכך, כיון דמֵימַר אָמַר – אומר המשאיל בליבו, כיון שלא אמר לי השואל שרצונו לשאול את החפץ ביום טוב, דִּילְמָא מַשְׁכַּח אַחֲרִינָא וְשָׁאִיל מִינֵיהּ – שמא מצא אדם אחר ושאל ממנו, ואינו מתכוון מערב יום טוב להשאילו, ולכן גם אם בסוף השאילו לו ביום טוב עצמו, מכל מקום דין החפץ כרגלי המשאיל בלבד.