מסכת ביצה, פרק ה, שיעור 51

הגמרא ממשיכה לדון בדינו של חפץ השייך לשני בני אדם, וכל אחד הניח עירוב תחומין לצד אחר: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ – שני בני אדם שקנו חָבִית וּבְהֵמָה בְּשׁוּתָּפוּת, וביום טוב חלקו את השותפות ונטל כל אחד חצי, אלא שכל אחד הניח עירובו בערב יום טוב בצד אחר, אָמַר רַב, חָבִית מוּתֶּרֶת – רשאי כל אחד להוליך את חלקו בחבית למקום שעירב, ואף שחברו אינו רשאי להלך לאותו מקום, וּבְהֵמָה אֲסוּרָה – אך אין אחד מהם רשאי להוליך את מחצית הבהמה שקיבל למקום שאין לחברו רשות להלך שם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִילּוּ חָבִית אֲסוּרָה, ואין אחד מהם רשאי להוליך את חלקו למקום שחברו אינו יכול להלך שם.

מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, רַב אָמַר חָבִית מוּתֶּרֶת, קָסָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה – מאחר והוא סובר שבשעה שחלקו את החבית התברר למפרע מה היה חלקו של כל אחד מהם בה כבר קודם לכן, ונמצא שהתברר עתה שכבר מערב יום טוב היה חצי זה שייך לו, ואינו תלוי בחברו. וּבְהֵמָה אֲסוּרָה, הגם שלאחר החלוקה התברר שכבר בערב יום טוב היתה מחצית זו שייכת לו, מִשּׁוּם דְּקָא יַנְקֵי תְּחוּמִין מֵהֲדָדֵי, כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמָה, בעודה חיה, כפי שהיתה בכניסת יום טוב, יוֹנְקִין אֵיבָרֶיהָ זֶה מִזֶּה, ואין אחד מחצאיה יכול להתקיים בפני עצמו, נִמְצְאוּ תְּחוּמִין שֶׁלָּהּ כְּאִילוּ הֵן מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, וְלֹא יִתָּכֵן לומר בָּהֶן בְּרֵירָה, כי אף שהתברר שחצי זה היה שייך לו, אך גם חצי זה ינק חיות מהחצי השני, השייך לחברו, שעירובו מונח לצד אחר, ולכן אף לאחר השחיטה והחלוקה אסור לאחד מהם להוליך את חלקו אלא למקום שחברו רשאי ללכת שם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִילּוּ חָבִית אֲסוּרָה, קָסָבַר אֵין בְּרֵירָה – כיון שהוא סובר שהחלוקה עתה אינה מבררת שזו היתה החלוקה גם בכניסת יום טוב, אלא זו חלוקה שהתחדשה עתה, וכיון שבערב יום טוב היו החלקים מעורבים ונאסר להוליך את החבית מחוץ למקום ששניהם רשאים ללכת לשם, גם עתה לאחר החלוקה אסור לכל אחד מהם להוליך את החבית למקום שאין חברו רשאי ללכת בו.

וְאַמְרִינָן בגמרא, מַאי הֲוֵי עֲלַהּ – מה היא מסקנת ההלכה בענין זה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֵין בְּרֵירָה, רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, יֵשׁ בְּרֵירָה. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא, דְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, כִּי אִית לֵיהּ בְּרֵירָה – המקום שבו הוא סובר שיש ברירה היינו בִּדברים הנוגעים לענינים דְרַבָּנָן, כגון איסור יציאה חוץ לתחום של אלפיים אמה, שהוא מדרבנן (ולענין יציאה חוץ לשנים עשר מיל נחלקו הראשונים אם הדבר אסור מהתורה או מדרבנן), אֲבָל בִּדְאוֹרַיְיתָא, לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה – אין ברירה, וְאִיפְסְקָא הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – ונפסקה ההלכה בפירוש כְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, דְּסָבַר בִּדְרַבָּנָן יֵשׁ בְּרֵירָה, וְקָם לֵיהּ רַב וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בַּחֲדָא שִׁיטְּתָא – ונמצא שעמדו רב ורבי הושעיא בשיטה אחת, שמותר להוציא את חצי החבית שחלקו בה למקום שאין השותף רשאי להלך שם. וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן בַּחֲדָא שִׁיטְּתָא – בשיטה אחת, שאסור להוציא את חצי החבית שחלקו בה, וְכֵיוָן דְּקָאֵי רַבִּי הוֹשַׁעְיָא דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ בַּהֲדֵי רַב – וכיון שעומדת שיטתו של רבי הושעיא, שהלכה כמותו, כשיטת רב בענין זה, שַׁמְעִינָן דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב – יש לנו ללמוד מכך שהלכה כדברי רב, שרק בהמה שחלקו בה אסור להוציאה למקום שאין שניהם רשאים ללכת שם, אבל חבית שחלקו בה, רשאי כל אחד להוליך את חלקו למקום שיש לו רשות להלך בו, ואף שחברו אינו רשאי ללכת לשם.

אָמַר שְׁמוּאֵל, שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם – שור השייך לאדם המפטם שוורים ומוכרם לשחיטה, ודרכו למכור לכל אדם, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי כָּל אָדָם, כיון שמערב יום טוב יודע בעליו שהוא עתיד למוכרו, ואינו נחשב כרגליו, אלא כשור של הפקר, שאינו קונה שביתה, והקונה אותו רשאי להוליכו למקום שמותר לו עצמו ללכת, כדין הזוכה מההפקר ביום טוב. וְשור שֶׁל רוֹעֶה, שדרכו למכור את בהמותיו רק לאנשי העיר, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי כָּל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, וכאילו הוא שייך לכולם בשותפות, והקונה אותו רשאי להוליכו רק למקום שיש בו רשות הליכה לכל בני העיר.