משנה
במשנה הקודמת הובאו שלשה דברים שבהם היה רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי. אַף הוּא – רבן גמליאל, אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת – בזמנם היו אוכלים בהסבה על גבי מיטות, ולאחר האכילה היו פירורים על הארץ בין המיטות, והתיר רבן גמליאל לטאטא ביום טוב את הקרקע שבין המיטות. וּמַנִיחִין אֶת הַמֻּגְמָר – מין בושם ששמו 'לבונה' וריחו טוב, מותר להניחו על גבי הגחלים בְּיוֹם טוֹב, כדי שיתפשט הריח הטוב על ידי העשן. וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס – מותר לצלות גדי של חולין כדרך שצולים את קרבן הפסח בְּלֵילֵי פְּסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים שלשה דברים אלו, וטעם האיסור בטאטוא הקרקע שבין המיטות, מחשש שיבא להשוות גומות, ויש בכך משום תולדת מלאכת בונה. והאיסור בהנחת המוגמר על גבי גחלים הוא משום שזו מלאכת מבעיר שלא לצורך אוכל נפש. וטעם האיסור בגדי מקולס הוא כיון שנראה הדבר כקרבן פסח, ויסברו בני אדם שאוכל הוא קדשים בחוץ.
גמרא
שנינו במשנה בכלל הדברים שרבן גמליאל מתיר וחכמים אוסרים, 'ומניחין את המוגמר ביום טוב'. הגמרא מבארת באיזה אופן נחלקו בדבר: אָמַר רַב אַסִי, מַחֲלוֹקֶת זו של רבן גמליאל וחכמים היא באופן שעושה כן כדי לְהָרִיחַ, שרבן גמליאל מתיר, כיון שהנאת הגוף נחשבת כצורך אוכל נפש, וחכמים אוסרים, כיון שאין זו הנאה השוה לכל נפש. אֲבָל אם מניח את המוגמר על גבי גחלים כדי לְגַמֵּר את הַבַּיִת אוֹ את הַכֵּלִים, שאין זה צורך הנאת הגוף, דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.
הגמרא מביאה ספק בענין זה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ לְעַשֵּׁן, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, מַהוּ – האם מותר לְעַשֵּׁן אֶת הַפֵּרוֹת – להניח את הפירות בעשן הבשמים, כְּדֵי לְהַכְשִׁירָן לַאֲכִילָה, כלומר, שיהיה בהם ריח טוב. אָמַר רַב יְהוּדָה, אם מניח את הבשמים עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁבפיזור הבשמים על גבי הגחלים הוּא מְכַבֶּה את האש הבוערת בהם, ואין זה נחשב כצורך 'אוכל נפש', מאחר ורק עשירים מפונקים אוכלים כך את פירותיהם, ושאר בני אדם אוכלים אותם ללא עישון. ואם מניח את הבשמים עַל גַּבֵּי חֶרֶס שהסיקו באש, מֻתָּר, כיון שאין כאן כיבוי, וגם ההבערה של הבשמים אינה כדרך הבערה, אלא כלאחר יד, ואין בכך איסור תורה, ומותר לעשות כן ביום טוב. וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא בנידון זה, רָבָא אָמַר, עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת נַמִּי [-גם כן] מֻתָּר להניח את הבשמים, ואף שאין זה צורך אוכל נפש ממש, מכל מקום אין זה כיבוי ממש, שהרי לאחר הנחת הבשמים בוערים הגחלים שוב, וכיון שאין כאן כיבוי, אין כאן גם הבערה, מִידִי דַּהֲוָה אַבִּישְׂרָא אַגּוּמְרֵי – וכמו שמותר לצלות בשר על גבי גחלים, אף שמניח את הבשר על האש ממש, אין בכך לא משום כיבוי ולא משום הדלקה. ובעישון הפירות אין גם איסור הולדת ריח, כיון שאינו מתכוין להוליד ריח אלא זו דרך אכילה. וְכֵן אָמַר רַב אַשִׁי, לְעַשֵּׁן את הפירות ביום טוב שָׁרֵי – הדבר מותר, מִידִי דַּהֲוָה אַבִּישְׂרָא אַגּוּמְרֵי – כמו שמותר להניח בשר על גבי גחלים. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִילְכְתָא – וכן היא ההלכה.
מביא הרי"ף את סוגיית הגמרא במסכת שבת (קלד.) בענין דומה: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין מְסַנְּנִים אֶת הַחַרְדָּל ביום טוב בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁלּוֹ, כיון שנראה הדבר כ'בורר', שמסנן אותו מהסובין שלו, וְאֵין מַמְתִּיקִים אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת – אסור לכבות בתוכו גחלת, כדרך שהיו רגילים לעשות כדי להמתיקו. והקשתה על כך הגמרא, וְהָתַנְיָא – והרי שנינו בברייתא אחרת, מַמְתִּיקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת ביום טוב. ותירצה הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – בברייתא המתירה לכבות גחלת בחרדל ביום טוב, מדובר בְּגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת, שאין בכיבויה איסור תורה, ולכן מותר לעשות כן לצורך אוכל נפש. ואילו כָּאן – בברייתא האוסרת לכבות גחלת בחרדל, מדובר בְּגַחֶלֶת שֶׁל עֵץ, שכיבויה עושה אותה פחם, ששייך לבוא בכך לידי איסור תורה, ולא הותר איסור זה ביום טוב.
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף, מַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה של כיבוי גחלת של עץ בחרדל, שהדבר אסור, מִבִּישְׂרָא אַגּוּמְרֵי – מהנחת בשר על גבי גחלים לצליה, שמותר לעשות כן ביום טוב, אף שהנחת הבשר מכבה בתחילה חלק מהגחלים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף, הָתָם – שם, בצליית בשר על גחלים, לֵיכָּא כִּבּוּי – אין זה כיבוי, שהרי לאחר זמן מסוים בוערים הגחלים שוב, ולכן מותר לעשות כן. הָכָא – אבל כאן, בהכנסת גחלת לחרדל, אִיכָּא כִּבּוּי – יש כיבוי גמור, שהרי בהכנסה זו מכבים את הגחלת לגמרי.
הגמרא ממשיכה לדון בענין הכנת אוכל נפש ביום טוב: בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵּי מֵרַבָּה – שאל אביי את רבה שאלה זו, מַהוּ לְגַבֵּן – האם מותר לעשות גבינה ביום טוב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, אָסוּר. המשיך אביי ושאלו, וּמַאי שְׁנָא מִלִּישָׁה – במה שונה מלאכת גיבון, האסורה ביום טוב, ממלאכת לישה המותרת, אף שבשניהם יש משום מלאכה האסורה. השיב לו רבה, הָתָם – שם, לגבי לישה, לָא אֶפְשָׁר – אין אפשרות לאפות מערב שבת, כיון שפת האפויה בו ביום מעולה יותר, הָכָא – אבל כאן, בהכנת גבינה, אֶפְשָׁר לעשות כן מערב יום טוב, ולא הותר לעשות זאת ביום טוב עצמו. הקשה לו אביי, וְהָא אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – והרי כך אמרו בני נהרדעא, גְּבִינְתָא בַּת יוֹמָא מְעַלְּיָא – גבינה העשויה בו ביום מעולה היא, ואם כן דומה הגבינה לפת, שיש עדיפות בעשייתה בו ביום, ומדוע לא התירו זאת. השיב לו רבה, הֲכִי קָאֲמַר – כך כוונת בני נהרדעא, אֲפִילּוּ גבינה בַּת יוֹמָא מְעַלְּיָא, וכל שכן גבינה העשויה מאתמול, שהיא מעולה יותר.
דין נוסף לענין מלאכה ביום טוב: וְקִטּוּרֵי בֵּי יָדֵיהּ, מַעֲשֶׂה אֻמָּן הוּא, וְאָסוּר ביום טוב, ושָׁמַעְנוּ בְּפֵרוּשׁוֹ של 'קטורי בי ידיה' בְּלָשׁוֹן עַרְבִי, תפרי"ך אלאכמ"ס, והיינו עשיית קמטים לנוי בשרוולי בגדיהן של נשים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהוּא עִשּׁוּן בֵּית הַיָּדַיִם לריח טוב.
