מסכת בכורות, פרק א, משנה ו

משנה ו: הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן:

משנה ו: הַמַּפְרִישׁ שה לפִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וּמֵת השה קודם שנתנו לכהן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ עד שיגיע ליד הכהן, וכיון שמת קודם לכן צריך בעל החמור להפריש שה אחר וליתנו לכהן, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל פדיון הבֵּן, שאם אבדו קודם שנתנם לכהן, חייב להביא לכהן חמש סלעים אחרים, והוקש פדיון פטר חמור לפדיון הבן, שנאמר (שמות לד כ) 'וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה'. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שאם חילל האדם פירות מעשר שני על מעות, ואבדו המעות, אינו חייב להפריש מעות אחרים, ולמדו כן חכמים מהפסוק (במדבר יח טו) 'אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה', ולשון 'אך' מלמדת שרק לענין הפדייה עצמה הוקשו זה לזה, ולא לשאר דברים. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּיצָדוֹק עַל שה שהוא פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, כלומר, שאין הישראל חייב באחריותו, אך הנבילה עצמה של השה שייכת לכהן. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר לאחר שהפריש עבורו את השה וקודם שנתנו לכהן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פטר החמור יִקָּבֵר, כיון שעדיין יש בו קדושה, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה, שכל זמן שהוא חייב באחריות השה הרי הוא עדיין נחשב שלו וברשותו, ולא של הכהן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, כיון שמשעה שהפריש את השה עבורו פקעה קדושתו, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן, כיון שמיד עם ההפרשה עומד הטלה ברשות הכהן, ואף שבינתיים מת פטר החמור חייב הישראל לתת את השה לכהן.