מסכת בכורות, פרק א, משנה ז

משנה ז: לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךְ:

משנה ז: לֹא רָצָה בעליו של פטר החמור לִפְדּוֹתוֹ בשה, הרי הוא עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ [-סכין גדולה של קצבים] מֵאַחֲרָיו, שנאמר (שמות יג יג) 'וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ', וְקוֹבְרוֹ, כיון שהוא אסור בהנאה. מִצְוַת פְּדִיָּה של פטר החמור בשה, קוֹדֶמֶת לְמִצְוַתעֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ', ומשמעות הפסוק היא שלכתחילה יש לפדותו.

אגב דין זה מביאה המשנה מצוות נוספות שיש בהם שתי אפשרויות, ואחד מהן קודמת לשניה: מִצְוַת יְעִידָה – יעוד אמה עבריה, שנושא אותה האדון לאשה, קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּהעל ידי אביה תמורת דמים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ח) 'אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ', ומשמע שלכתחילה יש לייעדה. מִצְוַת יִבּוּם של אשת אדם שמת ללא ילדים, על ידי שאחי המת נושא אותה לאשה, קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, המתירה אותה להנשא לכל אדם. ואמנם, דין קדימה זה היה רק בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין המייבמים לְשֵׁם מִצְוָה, ולכן היה ראוי לייבם. וְעַכְשָׁיושֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, וסובר התנא של המשנה שהמייבם את אשת אחיו שלא לשם מצוה, אלא לשם נוי או לשם ממון, הרי הוא כמי שפוגע בערוה, שהרי אשת אח אסורה על האדם בכרת, ורק במקום מצוות יבום התירה זאת התורה, ובתנאי שיתכוון לשם מצוה, וכיון שעתה אין בני אדם מתכוונים לשם מצוה, אָמְרוּ חכמים שמִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַתיִבּוּם [אמנם להלכה גם המייבם את אשת אחיו לשם נוי או ממון אינו עובר איסור, אלא מקיים מצוות יבום]. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן – המקדיש בהמה לבדק הבית, מצוה עליו לפדות אותה, והוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, כיון שכאשר המקדיש עצמו פודה את הבהמה שהקדיש עליו להוסיף חומש, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כז) 'וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךְ', הרי שלכתחילה יש לגאול את הבהמה על ידי המקדיש עצמו, ואם אינו עושה כן, נמכרת לאחר.