מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 28

שנינו במשנה, 'נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וכו', פטורים מקריאת שמע'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת סָמוּךְ לִזמן קְרִיאַת שְׁמַע, כדי שלא לגרום לנושאי המטה להתבטל ממצוות קריאת שמע, וְאִם הִתְחִילוּ להוציאו קודם זמן קריאת שמע, והגיע זמן הקריאה, אֵין מַפְסִיקִין כדי לקרוא את שמע, וכמבואר במשנתנו שנושאי המטה פטורים מקריאת שמע.

מביאה הגמרא ברייתא בענין חיוב קריאת שמע בזמן ההספדים על המת: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָעָם הָעוֹסְקִין בַּהֶסְפֵּד על המת, בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם ממש, אינם קוראים קריאת שמע בפניו, אלא נִשְׁמָטִין אֶחָד אֶחָד, וְקוֹרִין. ואם אֵין הַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶן, כגון שהתאספו להספידו בבית אחר, הֵן – האנשים שהתאספו יוֹשְׁבִין וְקוֹרִין קריאת שמע, וְהוּא – האבל, שפטור מקריאת שמע, אינו קורא עמהם, אלא יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם. הֵם עוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין, וְהוּא עוֹמֵד וּמַצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאוֹמֵר כך, 'צַדִּיק אַתָּה ה' עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֶלֹהֵינוּ שֶׁתִּגְדּוֹר פִּרְצוֹתֵינוּ וּפִרְצוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים'.

משנה

כשחוזרים מבית הקברות, לאחר קבורת המת, המלוים עומדים בשתי שורות, והאבל עובר ביניהם, ומנחמים אותו. משנתנו דנה כעת בחיוב קריאת שמע לגבי העומדים בשורה:

קָבְרוּ אֶת הַמֵּת, וְחָזְרוּ, ועתה הולכים לעמוד בשורה כדי לנחם את האבל, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל לקרוא קריאת שמע וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה, יַתְחִילוּ ויסיימו. וְאִם לָאו, שאינם יכולים לסיים קריאת שמע עד שיגיעו לשורה, כיון שהמרחק מן הקבר ועד השורה קצר, לֹא יַתְחִילוּ, כיון שניחום אבלים הוא חלק ממצוות גמילות חסדים, שהיא מצוה מן התורה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה (רבינו יונה).

דין נוסף: אותם אנשים הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִיִּים, העומדים בחלק הפנימי של השורה, פְּטוּרִים מקריאת שמע, וְהַחִיצוֹנִים, חַיָּיבִין בקריאת שמע. ובגמרא יבואר טעם החילוק.

גמרא

התבאר במשנה שאם יכולים המלוים לסיים קריאת שמע עד שיגיעו לשורה, עליהם לעשות כן. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא – שנינו בברייתא, וְאִם יְכוֹלִים לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר אֲפִלּוּ פֶּרֶק אֶחָד – פרשה אחת מקריאת שמע, אוֹ אפילו פָּסוּק אֶחָד, שהוא פסוק ראשון של 'שמע ישראל', יַתְחִילוּ. וְאִם לָאו – אם אינם יכולים לסיים אפילו פסוק ראשון עד שיגיעו לשורה, לֹא יַתְחִילוּ.

שנינו במשנה, לגבי הָעוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה, שהפנימיים פטורים מקריאת שמע והחיצוניים חייבים וְכוּ'.

הגמרא מביאה ברייתא המבארת דין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אותה שׁוּרָה של בני האדם הָרוֹאָה אֶת הַפָּנִים של האבלים העוברים, פְּטוּרָה מקריאת שמע, והם המכונים במשנה 'פנימיים'. וְאילו השורה שֶׁאֵינָהּ רוֹאֶה אֶת הַפָּנִים, והם ה'חיצוניים', חַיֶּבֶת בקריאת שמע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שיש חילוק אחר בדבר, אותם הַבָּאִים מֵחֲמַת הָאָבֵל, והיינו קרוביו הבאים לנחמו (שטה מקובצת), פְּטוּרִים מקריאת שמע, ואף אם אינם רואים את פניו (שטה מקובצת), וְאילו אותם הבאים מֵחֲמַת כָּבוֹד – לכבד את המת, ולא מחמת האבלים, חַיָּיבִין, אם הם בשורה החיצונית, שאינה רואה את פני האבלים [ויש מפרשים שהחיצוניים לעולם חייבים, ובפנימיים יש חילוק, שאם באו מחמת האבל, פטורים, ואם באו מחמת כבוד, חייבים. (רבינו יונה)].

אגב דיני כבוד המת ששנינו לעיל, מביאה הגמרא מימרא בענין כבוד הבריות: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הַמּוֹצֵא כִּלְאַיִם בְּבִגְדוֹ – הלבוש בבגד, ורואה שיש בו שעטנז, צמר ופשתים יחדיו, פּוֹשְׁטוֹ מיד מעל גופו, וַאֲפִילוּ אם הוא עומד בַּשּׁוּק ומתבזה בכך, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, ל) 'אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה", ללמד שכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִלּוּל ה', אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד אפילו לָרַב. אמנם דין זה הוא רק בכלאיים האסורים מן התורה, אבל בכלאיים האסורים מדרבנן אינו חייב לפשוט בגדו בשוק, אלא יכול להכנס למקום צנוע ולפושטו, לפי שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן (רבינו יונה).