מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 27

הגמרא מבארת עתה שאף מי שמוטל עליו לשמור על מת זר, שאינו קרובו, פטור מן המצוות: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת מן העכברים (שטה מקובצת), וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ – אינו מת המוטל עליו, כלומר, אינו קרובו, פָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה, וּמִן הַתְּפִלִּין, וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, כדין העוסק במצוה שהוא פטור ממצוות אחרות [הראשונים נחלקו האם פטור זה הוא דוקא כשאינו יכול לקיים את שתי המצוות (תוספות), או אף אם יכול לקיים את שתיהן, כיון שעוסק באחת פטור מן השניה (ר"ן)]. וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם – שני בני אדם שומרים על המת, זֶה [-אחד מהם] מְשַׁמֵּר את המת, וְזֶה [-ואחד מהם] קוֹרֵא קריאת שמע, ואחר כך מתחלפים ביניהם, זֶה מְשַׁמֵּר, וְזֶה קוֹרֵא.

הגמרא מבארת עתה שיש להזהר שלא לקיים מצוות בסמוך למת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְכן לא ילך שם כשסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִקְרָא בּוֹ, וְכן לא יִתְפַּלֵּל בבית הקברות. וְאִם עָשָׂה כֵּן, עוֹבֵר מִשּׁוּם האיסור הכתוב בפסוק 'לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵהוּ' (משלי יז, ה), שקיום המצוות בפני המת, שכבר אינו יכול לקיים מצוות, הרי הוא כלעג לאדם עני. אך אומרת הגמרא, וְדין זה הוא דַוְקָא כשנמצא האדם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת של המת, דְּאָמַר מַר – שהרי אמר אחד האמוראים, במסכת סוטה (מג:), מֵת תּוֹפֵס [-אוסר סביבו] אַרְבַּע אַמּוֹת לְענין קְרִיאַת שְׁמַע, שאסור לקרוא לידו, אֲבָל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת של המת, שָׁרֵי – מותר לקרוא קריאת שמע ולקיים את שאר המצוות.

הרי"ף מביא עתה את דברי הגמרא לעיל, בפרק ראשון, בדין הנוגע לבני אדם העומדים בפני המת: אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמִּי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת – רק ענינים השייכים למת עצמו, כגון צרכי קבורתו, או הספדים עליו. ואָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בביאור הלכה זו, לֹא נִצְרְכָה – לא נשנתה הלכה זו, אֶלָּא לְדִבְרֵי תּוֹרָה, שאסור לאומרם בפני המת, ומשום 'לועג לרש', ו'דבריו של מת' המותרים היינו הלכות הספד וקבורה וכדומה (רמב"ן), אֲבָל לְמִילֵי דְעָלְמָא – אבל שאר עניני חולין, לֹא – אין איסור לאומרם בפני המת, אף שאינם שייכים למת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש שהביאו מימרא זו באופן אחר, וכך שנו, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, לֹא נִצְרְכָה הלכה זו אֶלָּא אֲפִלּוּ לְדִבְרֵי תּוֹרָה, שאפילו אותם אסור לומר בפני המת, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִילֵי דְעָלְמָא, שאסור לאומרם בפני המת, אם אינם מענינו של המת, כדי שיהיו עסוקים רק בהספדו, ולא בענינים אחרים (שטה מקובצת).

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקָא כָּתַב רַבֵּינוּ הַאי גָּאוֹן זצ"ל מִשְּׁמֵיהּ דְּקַמָּאֵי – בשם הראשונים, דִּכְלִישְׁנָא קַמָּא עַבְדִינָן – שאנו פוסקים כלשון הראשונה, דְאֵין אוֹמְרִים דִּבְרֵי תּוֹרָה לִפְנֵי הַמֵּת, משום לועג לרש, אֶלָּא עוסקים בדְּבָרָיו שֶׁל מֵת בִּלְבַד, אֲבָל מִילֵי דְעָלְמָא, אָמְרִינַן – אך מותר לדבר בפני המת דברי חולין, אף שאינם מענינו של המת.

אגב ההלכות הקודמות, העוסקות בכבוד המת, מביאה הגמרא נידון השייך לכבוד המת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת של מת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֵם בְּדִיסְקִיָא [-מין שק של עור] וְיַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁבדרך זו הרי הוא נּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן, ואסור לבזות את המת. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים אוֹ מִפְּנֵי הַלִּסְטִים, מֻתָּר להוליכן באופן זה, שמניח את העצמות בשק על החמור ויושב עליהן, כי מוטב שיתבזו מעט, מאשר שיאבדו לגמרי.

מוסיפה הברייתא: וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲצָמוֹת, כָּךְ אָמְרוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים אוֹ מִפְּנֵי הַלִּסְטִים מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר שֶׁהוּא רוֹכֵב עָלָיו, אבל לולא זאת אסור להניחו על החמור שהוא רוכב עליו, אף שאינו יושב על ספר התורה ממש, מפני שאף בהנחתו על החמור שהוא רוכב עליו יש בזיון לספר התורה [אבל להניח את ספר התורה תחתיו, ולשבת עליו ממש, סובר הרי"ף שאסור אפילו בשעת הסכנה, ומוטב שיאבד הספר תורה על ידי הליסטים, ולא ינהג בו האדם עצמו מנהג בזיון שכזה (רבינו יונה). אמנם דעת תוספות שבשעת הסכנה מותר אפילו לרכב על ספר התורה ממש, כדי להצילו].

הגמרא מביאה הלכה נוספת הנוגעת לכבודו של המת: אָמַר רַחְבָה, אָמַר רַב יְהוּדָה, כָּל הָרוֹאֶה אֶת הַמֵּת שמעבירים אותו ממקום למקום, וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ לכל הפחות ארבע אמות (רבינו יונה), עוֹבֵר מִשּׁוּם האיסור שבפסוק 'לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ' (משלי יז, ה), שכשאינו מלוהו הרי זה כאילו אומר 'כיון שאין המת יכול להחזיר לי חסד, לא אגמול עמו חסד' (שטה מקובצת). וְאִם לִוָּהוּ, מַה שְׂכָרוֹ, אָמַר רַב אַסִי, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי יט, יז) 'מַלְוֶה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמוּלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ', כלומר, החונן את הדל הרי הוא כאילו מלוה לה', ואין לך דל יותר מן המת, שאין לו כלום, וה' ישלם לו גמולו, לאותו שעושה חסד עם המת.

הגמרא מבארת עתה שיותר ממה שיש להזהר בכבוד סתם מת, יש להזהר בכבוד תלמיד חכם שמת: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חַכָמִים – המדבר דברי גנאי על תלמידי חכמים לאחר פטירתן, נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכה, ד-ה) 'הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם, וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם ה' אֶת פּוֹעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל', וכך מתפרשים הפסוקים, שאותם אנשים הדנים את ה'טובים', והיינו תלמידי החכמים, ומטים את מעשיהם לכף חובה, יוליכם ה' עם פועלי האון, לגיהנם (רש"י).