מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 37

מוסיפה הגמרא פרטי דינים בהלכה זו: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, הנכנס לבית הכסא בַּיּוֹם, גּוֹלְלָן כְּמִין סֵפֶר תּוֹרָה. וְאילו הנכנס לבית הכסא בַלַּיְלָה [ונשארו התפילין על ראשו, כי אף שאין מניחים תפילין בלילה, אם היה מעוטר בהם אינו חייב להורידם], עוֹשֶׂה לָהֶן כִּיס – נרתיק שיש בחללו טֶפַח, וּמַנִּיחָן שם, ונכנס עמהם.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ חילוק זה, שביום רשאי לגוללם ולהכנס עמהם, אֶלָּא באופן שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת [-זמן פנוי] בַּיּוֹם כְּדֵי לְלוֹבְשָׁן שנית, וכיון שהוא עתיד להניחם כשיצא מבית הכסא, לא הטריחוהו חכמים להצניעם בנרתיק מיוחד, אלא רשאי לגוללם ולהכנס עמהם. אֲבָל אם אֵין שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי לְלוֹבְשָׁן, הרי דינו כנכנס בלילה, שעוֹשֶׂה לָהֶן כִּיס טֶפַח, וּמַנִּיחָן שם.

עתה מבארת הגמרא באיזה אופן יש צורך שיהא בנרתיק חלל טפח: אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שיש צורך שיהא בנרתיק חלל טפח, כדי שיהא מותר להניח שם את התפילין ולהכנס עמהם לבית הכסא, אֶלָּא באופן שֶׁהִנִּיחָן בִּכְלִי שֶׁהוּא כֶּלְיָין – בכלי המיוחד לתפילין, שאז בטל הכלי לתפילין, ואסור להכנס עמהם לבית הכסא, ורק אם יש בהם חלל טפח נחשבים הם כנמצאים ברשות אחרת, ואף שזהו כלי המיוחד להם מותר להכנס עמהם לבית הכסא. אֲבָל אם הִנִּיחָן בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָין – שאינו כלי המיוחד לתפילין, אלא כלי סתם, אֲפִילוּ אם חללו פָּחוֹת מִטֶּפַח, מותר להכנס עמהם לבית הכסא.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָה, כִּי הֲוָה אַזְלִינָן בַּתְרֵיהּ דְרַבִּי יוֹחָנָן – כשהיינו הולכים אחרי רבי יוחנן, כִּי הָיָה בָּעִי לְמֵיעַל – כשהיה רוצה להכנס לְבֵית הַכִּסֵּא, כִּי הֲוָה נָקִיט סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא – אם היה מחזיק בידו ספר של מדרשי אגדה, הֲוָה יָהִיב לָן – היה נותנו לנו, תלמידיו, לשומרו עד שיצא. אך אם היה מחזיק כִּיסְתָא דִּתְפִילִין – תיק של תפילין, לֹא הֲוָה יָהִיב לָן – לא היה נותנו לנו לשומרו, אלא היה נכנס עמו. אָמַר – וביאר רבי יוחנן את טעמו, הוֹאִיל וְשָׁרוּ רַבָּנָן לֹא נַטְרַח – כיון שהתירו חכמים להכנס עם תיק התפילין, לא אטריח את התלמידים לשומרם עבורי, אלא אכנס עמהם.

הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בענין הדברים האסורים על האדם בשעה שהתפילין בידו. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יֹאחַז אָדָם תְּפִלִּין בְּיָדוֹ, וְכן לא יאחז סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ, וְיִּתְפַּלֵּל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו, והוא טרוד שמא יפול מידו ספר התורה או התפילין, ואינו יכול לכוין בתפילתו כראוי. וְכן לֹא יַשְׁתִּין בָּהֶם מַיִם – בעודם בידו [ולהלן יבואר מדוע לעיל התבאר שמותר להטיל מים אפילו כשתפילין בידו, וכאן מבואר שאסור לעשות כן], וְכן לֹא יִשַׁן בָּהֶן – כשהם בידו, לא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרָאִי, מחשש שכאשר יירדם, יפלו מידו.

הגמרא מבארת עתה שיש דברים נוספים שדינם כן, שאסור להתפלל כשהם בידו של האדם, מחמת שהם מסיחים את דעתו, ואינו יכול לכוין בתפילתו: אָמַר שְׁמוּאֵל, סַכִּין, וּקְעָרָה מלאה במאכל, וְכִכַּר לחם, וּמָעוֹת [-מטבעות כסף], הֲרֵי אֵלּוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – הרי דינם שוה לספר תורה ותפילין, שבעודם בידו אסור לו להתפלל, כיון שהוא ירא שתיפול עליו הסכין ותחתכנו, או שיישפכו המאכלים מהקערה, או שתפול הככר ותתלכלך, או יתפזרו המעות ויאבדו.

עתה חוזר הרי"ף לעיקר הדין המוזכר לעיל, שאסור להטיל מים כשתפילין בידו, ומקשה עליו לכאורה מדין בית הכסא קבוע, שמותר להפנות בו אף כשתפילין בידו. אומר הרי"ף: וְאַף עַל גַּב דְּלעיל שָׁרוּ – התירו להחזיק את התפילין בידו בְּבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ, כִּדְאַמְרִינָן בברייתא לְעֵיל שלדעת רבי עקיבא אוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ, וְנִכְנַס לבית הכסא, מכל מקום בבֵּית הַכִּסֵּא אֲרָעִי אָסוּר להטיל מים כשהתפילין בידו, אף שלכאורה מקום זה קל יותר מבית כסא קבוע. ומבאר הרי"ף: מַאי טַעְמָא – מה טעם החילוק ביניהם, לפי שבבֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ, שהאדם יושב שם, לֵיכָּא – אין נִיצוֹצוֹת של מי רגלים הניתזים על רגליו, וּלְפִיכָךְ שָׁרִי – ולכן מותר להכנס לשם כשהתפילין בידו, ואין חשש בדבר. וְאילו בבֵית הַכִּסֵּא עֲרַאי, שהאדם עומד שם, אִיכָּא [-יש] נִיצוֹצוֹת הניתזים על רגליו, וצריך האדם לשפשפן ולהסירם, וּלְפִיכָךְ אָסוּר אֲפִילוּ לְאָחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ וּלְהַשְׁתִּין, מחשש שיבא לשפשף את הניצוצות באותה יד שבה הוא מחזיק בתפילין.