מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 35

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת מגילה, העוסקת אף היא בדיני ההרחקה מדבר טינוף בעת אמירת דברים שבקדושה: גַּרְסִינָן – שנינו בְּמסכת מְגִלָּה בְּפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (כז:), תָּנִי תַּנָּא קַמֵיה – שנה 'תנא' [-אדם השונה משניות וברייתות] לפניו דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, ברייתא זו, הַמִּתְפַּלֵּל, ורוצה להטיל מים, צָרִיךְ שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת ממקום שהתפלל בו, וְאז מַשְׁתִּין. וְהַמַשְׁתִּין, ורוצה אחר כך להתפלל, מַרְחִיק תחילה אַרְבַּע אַמּוֹת, וְאחר כך מִתְפַּלֵּל.

הגמרא דנה בדין האמור בברייתא: אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן – שאל רב נחמן את אותו 'תנא' ששנה ברייתא זו, בִּשְׁלָמָא – מובן הדין השני של הברייתא, שהמַשְׁתִּין ורוצה להתפלל, מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וּמִתְפַּלֵּל, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו גם במשנתנו, כַּמָּה יַרְחִיק מֵהֶן [-ממי רגלים] וּמִן הַצּוֹאָה, אַרְבַּע אַמּוֹת. אֶלָּא – אבל הדין הראשון של הברייתא, שהַמִּתְפַּלֵּל במקום מסוים, מַרְחִיק – מתרחק ממנו אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרק אחר כך מַשְׁתִּין, אינו מובן, דאִי הָכִי – אם כן, שאסור להטיל מים במקום שהתפללו בו, קַדִּישְׁתִּינְהוּ לְּכוּלְּהוּ שְׁבִילֵי דִּנְהַרְדְעָא – קידשת את כל הרחובות של העיר נהרדעא, שאין שם מקום שלא התפללו בו פעם אחת עוברי דרכים, ויהיה אסור להטיל מים בכל הרחובות של העיר.

מתרצת הגמרא, תְּנִי – יש לשנות בברייתא 'יִשְׁהֶה', ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, הַאי דְּקָתָנִי – מה ששנינו בברייתא 'יַרְחִיק ארבע אמות', אין הכוונה להרחקה ממש, של הליכה, אלא 'יִשְׁהֶה ארבע אמות' הוּא – הכוונה שאחרי תפילתו ישהה שיעור זמן של הליכת ארבע אמות, ואחר כך יטיל מים [אך אין איסור להטיל מים במקום שהתפללו בו]. וכמו כן יש לפרש את הדין השני שבברייתא, שאם הטיל מים ורוצה להתפלל, צריך לשהות זמן כשיעור של הליכת ארבע אמות, ואחר כך יתפלל.

וְאַמְרִינָן – ואמרו בגמרא שם שעדיין יש להקשות, גם לפי פירוש זה, בִּשְׁלָמָא – מובן הדין השני של הברייתא, שהמַשְׁתִּין יִשְׁהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְרק אַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל, דהיינו מִשׁוּם נִיצוֹצוֹת של מי רגלים, ולכן עליו לשהות מעט זמן, ורק אחר כך רשאי להתפלל, כדי שייספגו הניצוצות בבגדו (משנה ברורה). אֶלָּא – אך עדיין קשה הדין הראשון של הברייתא, שהמִתְפַּלֵּל ורוצה להטיל מים יִשְׁהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְרק אַחַר כָּךְ יַשְׁתִּין, מַאי טַעֲמָא – מדוע עליו לשהות שיעור זמן כזה.

ותירצה הגמרא: אָמַר רַב אַשִּׁי, לפי שֶׁכָּל אַרְבַּע אַמּוֹת – כל זמן שלא עבר זמן שיעור הליכה של ארבע אמות, תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם סְדוּרָה לוֹ בְּפִיו, וְרִחוּשֵׁי מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותֵיהּ – עדיין שפתותיו ממלמלות את מילות התפילה, ואין זה כבוד שיטיל מים בזמן זה, ולכן אמרה הברייתא שישהה שיעור זמן של הליכת ארבע אמות תחילה.

הרי"ף חוזר לסוגיית הגמרא כאן, הדנה בענין אדם המתפלל כשהוא נצרך לנקביו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָיָה האדם צָרִיךְ לִנְקָבָיו, אַל יִתְפַּלֵּל. וְאִם עבר והִתְפַּלֵּל, תְּפִלָּתוֹ תוֹעֵבָה.

מבארת הגמרא באיזה אופן נאמר דין זה: אָמַר רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב יְהוּדָה, לֹא שָׁנוּ דין זה, שהנצרך לנקביו לא יתפלל, אֶלָּא באופן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ – לעצור את עצמו מלהתפנות שיעור זמן מסוים, כפי שיבואר להלן, אֲבָל אם יָכוֹל הוא לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ שיעור זה, מֻתָּר. ומפרשת הגמרא: וְעַד כַּמָּה – מהו שיעור הזמן שאם יכול הוא להמתין, רשאי להתפלל. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, עַד כדי הילוך פַּרְסָה [-כארבעה קילומטר] שאם יכול לעצור בעצמו שיעור זמן כזה, רשאי להתפלל [ויש אומרים שאף אם יכול הוא להמתין שיעור כזה, כיון שהוא צריך לנקביו אינו רשאי להתפלל לכתחילה, אלא שאם התפלל, תפילתו תפילה (רבינו יונה)].

מביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין זה: תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו, אַל יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ד, יב) 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'. מביאה הגמרא פסוק נוסף בענין זה, וּכְתִיב (קהלת ד,יז), 'שְׁמוֹר רַגְלֶיךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים', וּבפירוש פסוק זה אָמַר רַב אַסִּי, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, שְׁמוֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם.