מסכת ברכות, פרק ד, שיעור 51

שנינו במשנה, 'תפלת השחר עד חצות. רבי יהודה אומר, עד ארבע שעות', הגמרא מביאה עתה ברייתא, ולפיה תבאר את מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה במשנתנו: אִיתְּמַר – נשנתה ברייתא זו בבית המדרש, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר, תְּפִלּוֹת, אָבוֹת תִּקְּנוּם – אברהם יצחק ויעקב תיקנו את שלש התפילות שביום, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, תְּפִלּוֹת, כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם – לאחר שנחרב בית המקדש תיקנו חכמים את התפילות במקום קרבנות התמיד.

מסייעת הגמרא לדברי רבי יהושע בן לוי: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חכמים שתְּפִלַּת הַשַּׁחַר זמנה עַד חֲצוֹת היום, שֶׁהֲרֵי [-כיון ש]קרבן תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה קָרֵב וְהוֹלֵךְ [-היה ניתן להקריבו] עַד חֲצוֹת היום. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זמן תפילת שחרית הוא עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת ביום, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

ממשיכה הברייתא ואומרת, וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה זמנה עַד הָעֶרֶב, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר זמן תפילת מנחה עַד פְּלַג הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב – תפילת ערבית אֵין לָהּ קֶבַע – אין לה זמן קבוע, אלא כל הלילה הוא זמנה, שֶׁהֲרֵי אֵיבָרִים וּפְדָרִים [-חלבים] של הקרבנות, שֶׁהוקרבו במשך היום אך לֹּא נִתְעַכְּלוּ מִבְּעוֹד יוֹם, הָיוּ קְרֵיבִים וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה, ותפילת ערבית תוקנה כנגד אותם איברי קרבנות, ולכן זמנה כל הלילה. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חכמים וְשֶׁל מוּסָפִין [-תפילת מוסף] זמנה כָּל הַיּוֹם, שֶׁהֲרֵי קָרְבַּן מוּסָף הָיָה קָרֵב וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר זמנה של תפילת מוסף הוא עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת ביום, שֶׁהֲרֵי מוּסָפִין קְרֵבִין וְהוֹלְכִים עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת, ולא לאחר מכן. מסיימת הברייתא: אֵי זוֹ הִיא – מתי הוא זמן 'מִנְחָה גְּדוֹלָה', מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה – לאחר שש וחצי שעות זמניות מהבוקר, והיינו חצי שעה לאחר חצות היום. וְאֵי זוֹ הִיא 'מִנְחָה קְטַנָּה', מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. וממילא, פְּלַג מִנְחָה אַחֲרוֹנָה – 'פלג המנחה' של מנחה קטנה, שזהו סוף זמן תפילת מנחה לדעת רבי יהודה, אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת פָּחוֹת רְבִיעַ, שהרי שיעור 'פלג המנחה' הוא באמצע הזמן שבין 'מנחה קטנה' לבין שקיעת החמה, וכיון שבין תשע שעות ומחצה שביום [זמן מנחה קטנה] לבין שתים עשרה שעות [זמן השקיעה] יש שעתיים ומחצה, נמצא ששעה ורבע קודם שקיעת החמה זהו 'פלג המנחה', שהוא סיום זמן תפילת מנחה לדעת רבי יהודה.

שנינו במשנה שלדעת רבי יהודה תפילת שחרית היא 'עד ארבע שעות'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, לְדעת רַבִּי יְהוּדָה, שזמן תפילת שחרית הוא עד ארבע שעות, האם לשון 'עַד' שאמר, כוונתו וְעַד בִּכְלָל – אף שעה רביעית עצמה היא בכלל הזמן הראוי לתפילת שחרית, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, 'עַד', וְלֹא עַד בִּכְלָל – אין שעה רביעית בכלל, אלא מיד כשמסתיימת השעה השלישית, מסתיים זמן תפילת שחרית [ולדעת חכמים שהזמן הוא עד חצות, ודאי שאין 'עד' בכלל, ומיד בחצות מסתיים הזמן (רש"י)]. אומר הרי"ף: וּמַסְּקָנָא – ומסקנת הגמרא, דְּ'עַד' וְעַד בִּכְלָל, ואף בשעה רביעית ניתן להתפלל שחרית לדעת רבי יהודה.

וְדַיקָא נָמִי – ואף מדוייק כן מהברייתא, דְּקָתָּנִי – שכך שנינו בה, הֵעִיד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא עַל קרבן תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, שֶׁקָּרַב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת – שאירע והקריבוהו בשעה רביעית ביום, אך לאחר מכן אין להקריבו, ומלשון 'בארבע שעות' משמע שהיה זה בתוך השעה הרביעית [וכשיטת רבי יהודה במשנתנו, דאילו לדעת חכמים ניתן להקריבו עד חצות], שְׁמַע מִינָּהּ – ויש ללמוד מכאן, שלדעת רבי יהודה 'עַד ארבע שעות' היינו וְ'עַד' בִּכְלָל, וניתן להתפלל תפילת שחרית עד סוף שעה רביעית. מסיימת הגמרא: שְׁמַע מִינָּהּ – אכן מוכח מכאן דבר זה.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב כַּהֲנָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שזמן תפילת שחרית הוא עד סוף שעה רביעית, והטעם לכך, הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּוָותֵיהּ – כיון ששנינו כדבריו במסכת עדויות, המכונה 'בחירתא', כלומר המסכת המובחרת, שכל הדינים שהובאו בה, הלכה כמותם, וכיון ששנינו שם שתמיד של שחר קרב בשעה רביעית, וכמו שהביאה הגמרא לעיל, וכך היא ההלכה, ותפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ממילא אף תפילת שחרית זמנה עד סוף שעה רביעית, כרבי יהודה.