מסכת ברכות, פרק ד, שיעור 52

שנינו במשנה, 'תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד פְּלַג הַמִּנְחָה'.

הגמרא מבררת את ההלכה במחלוקת זו: אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבִּי יִצְחָק, הָתָם – שם, לגבי תפילת שחרית, קָאָמַר רַב כַּהֲנָא 'הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּוָתֵיהּ', כמו שהובא לעיל בסמוך, הָכָא מַאי – כאן, לגבי תפילת מנחה, כיצד נפסקת ההלכה, האם כתנא קמא, שתפילת מנחה זמנה עד הערב, או כרבי יהודה שזמנה עד פלג המנחה.

אִישְׁתִיק – שתק רבי יצחק, וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי – ולא השיב לרב חסדא כלום.

אומר הרי"ף: וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא, הַשְׁתָּא – עתה, דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמַר וְלָא כְּמַר – שלא נפסקה ההלכה בנידון זה, לא כתנא קמא ולא כרבי יהודה, מַאן דְּעָבַד כְּמַר עָבַד, וּמַאן דְּעָבַד כְּמַר עָבַד – הנוהג כתנא קמא, שזמן תפילה זו עד הערב, יצא ידי חובתו. והנוהג כרבי יהודה, שזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה, יצא ידי חובתו [אמנם אין אדם יכול לנהוג באותו זמן של פלג המנחה לפעמים כאילו זה יום ולהתפלל בו מנחה, ולפעמים כאילו זה לילה ולהתפלל בו ערבית, כיון שאלו שתי הנהגות הסותרות זו את זו, אלא ינהג תמיד כאחת השיטות, או להחשיב זאת כיום או להחשיב זאת כלילה. (רבינו יונה). ודין זה הוא במתפלל ביחיד, אך בציבור הקילו בשעת הצורך שיכולים לנהוג כשתי השיטות (משנ"ב)].

הגמרא מביאה עתה דין הנוהג בבני אדם הנמצאים ליד המתפלל תפילת שמונה עשרה: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָסוּר לַעֲבוֹר כְּנֶגֶד – מול פניהם של הַמִּתְפַּלְּלִין, כיון שבכך הוא מבלבל את כוונתם, ועוד, שהרי שכינה כנגד המתפלל שמונה עשרה, ואין להפסיק בין המתפלל לבין השכינה (חיי אדם ומשנה ברורה).

מקשה הגמרא, אֵינִי – וכי דין זה נכון הוא, וְהָא רַב אָמִי וְרַב אַסִּי, עָבְרֵי – היו עוברים לפני המתפללים. מתרצת הגמרא, רַב אָמִי וְרַב אַסִּי, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת הוּא דְּעָבְרֵי – היו עוברים לפני המתפללים במרחק גדול מארבע אמות, ובאופן כזה אין איסור.

דין נוסף בענין דומה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יִתְפַּלֵּל תַּלְמִיד בשני מקומות אלו, לֹא אֲחוֹרֵי רַבּוֹ, וְלֹא כְּנֶגֶד רַבּוֹ, כיון שבכך הוא מראה כאילו הוא שוה לרבו, ודרך גאוה היא זו (רש"י) [ויש מפרשים שכשמתפלל אחורי רבו, נראה כמשתחוה לרבו].

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, הַמִּתְפַּלֵּל כְּנֶגֶד [-ליד] רַבּוֹ, וְהַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי רַבּוֹ, וְהַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ בלשון פשוטה, שאומר לו 'שלום עליך', ולא 'שלום עליך רבי', דרך כבוד, וְהַחוֹלֵק עַל יְשִׁיבָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ, וְהָאוֹמֵר בשם רבו דָּבָר שֶׁבאמת לֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, העושה אחד מדברים אלו גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל.

התבאר לעיל שלדעת תנא קמא זמן תפילת מנחה הוא עד שקיעת החמה, ורק מאותה שעה ניתן להתפלל ערבית. ולדעת רבי יהודה זמן תפילת מנחה הוא רק עד פלג המנחה, ומאותה שעה ניתן להתפלל ערבית. מביאה הגמרא את הנהגתו של האמורא רב בענין זה. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין, רַב, צַלֵּי – היה מתפלל תפילת ערבית שֶׁל שַׁבָּת, בְּעֶרֶב שַׁבָּת, סמוך לשבת, לאחר 'פלג המנחה' כדי להוסיף מחול על הקודש [ואמנם לא היה קורא באותו זמן קריאת שמע בברכותיה, אלא לאחר שתשקע החמה, ואף שמחמת כן לא היה סומך גאולה לתפילה, כיון שעשה כן לצורך מצוה, אין חשש בדבר. (רבינו יונה)]. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, צַלֵּי – היה מתפלל תפילת ערבית שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּשַׁבָּת, בזמן שהיה ממהר לצאת לדרך לצורך מצוה, כדי שמיד כשתצא השבת יוכל לצאת, ולא יצטרך להתעכב בתפילת ערבית (רבינו יונה).