מסכת ברכות, פרק ד, שיעור 56

שנינו במשנה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בכל יום מתפלל האדם רק מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. מבררת הגמרא, מַאי – כיצד מתפלל מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, ומה אומר בנוסח זה.

מביאה הגמרא בדבר מחלוקת אמוראים: רַב אָמַר, אומר מֵעֵין – קיצור של כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אומר נוסח הכולל בברכה אחת את כל הברכות האמצעיות, ואחרי אמירת שלש הברכות הראשונות, אומר כך, 'הֲבִינֵנוּ לָדַעַת אֶת דְּרָכֶיךָ [כנגד חונן הדעת], וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתֶךָ [כנגד השיבנו], לִסְלוֹחַ הֶיֵה לָנוּ [כנגד סלח לנו] לִהְיוֹת גְּאוּלִים [כנגד גואל ישראל], רָחְקֵנוּ מִמַכְאוֹב [כנגד רפאנו] וְדַשְׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ [כנגד ברך עלינו], וְהַנְּפוֹצִים מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ [כנגד תקע בשופר], וְהשופטים הַתּוֹעִים, בְּדַעְתְּךָ יִשְׁפֹּטוּ – יחזרו לשפוט לפי דעתך [כנגד השיבה שופטינו], וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶיךָ [כנגד ברכת המינים], וְיִּשְׂמְחוּ צַדִּיקִים [כנגד על הצדיקים] בְּבִנְיַן עִירְךָ וּבְתִּקּוּן הֵיכָלֶךָ [כנגד ברכת ירושלים] וּבְהַצְמָחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֵן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ [כנגד ברכת את צמח דוד. ומכאן והלאה הוא כנגד ברכת שמע קולנו] טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה, טֶרֶם נְּדַבֵּר אַתָּה תִשְׁמַע, כִּי אַתָּה עוֹנֶה בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה, וּפוֹדֶה וּמַצִּיל, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה', ומסיים בשלש ברכות אחרונות.

עתה מבארת הגמרא שיש זמנים שלא ניתן להתפלל תפילת 'הביננו' במקום הברכות האמצעיות: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָהּ מִתְפַּלֵּל – רשאי להתפלל אָדָם תפילת הֲבִינֵנוּ, חוּץ מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וּמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת, ואם אומר רק 'הביננו' אין לו היכן להוסיף 'אתה חוננתנו'. מוסיפה הגמרא, אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבִין, כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָהּ מִתְפַּלֵּל – רשאי להתפלל אָדָם בנוסח זה של 'הֲבִינֵנוּ', חוּץ מִיְּמוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה – בקשת הגשמים, 'ותן טל ומטר לברכה', בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, ואם יתפלל הביננו לא יוכל להוסיף זאת.

פוסק הרי"ף את ההלכה בענין ברכת הביננו: וְקָאַמְרֵי רַבָּנָן – ופסקו רבותינו, דהַנֵי מִילֵּי – שדין זה, שניתן להתפלל תפילת הביננו הוא רק בִּשְׁעַת הַדְּחָק, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֵין אדם מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ, אלא תפילת שמונה עשרה.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי אַסִּי, אדם שטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שלא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם', מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. אך מי שלא אמר שְׁאֵלָה – בקשת גשמים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, והיינו שלא אמר 'ותן טל ומטר לברכה', אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָה בְּברכת 'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה', שברכה זו כוללת את כל מיני הבקשות, ויכול לבקש אף על הגשמים.

אמנם, אומרת הגמרא, וְהַנֵי מִילֵּי – דין זה, שהשוכח לבקש על הגשמים אין מחזירים אותו, היינו דוקא דְּאִדְכַּר מִקַמֵּי – שנזכר בטעותו לפני ברכת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, וביקש שם על הגשמים, אֲבָל לֹא אִדְכַּר מִקַמֵּי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, וכבר חתם את ברכת 'שומע תפילה', ונמצא שבתפילה זו לא ביקש על הגשמים כתקנת חכמים, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ – חוזר לברכת 'ברך עלינו' וממשיך משם על הסדר.

וְאִם טָעָה וְלֹא הַזְכִּיר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת, שלא אמר 'אתה חוננתנו', אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ כלל, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָה עַל הַכּוֹס [ולכן מי שאין לו כוס להבדיל עליו, חוזר ומתפלל ומזכיר 'אתה חוננתנו' (רבינו יונה)].

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אדם שטָעָה וְלֹא הִזְכִּיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ בָּעֲבוֹדָה – לא אמר 'יעלה ויבא' וסיים את ברכת 'רצה', חוֹזֵר לַ'עֲבוֹדָה' – לתחילת ברכת רצה. ואם נזכר בְּברכת שִׂים שָׁלוֹם, וּבְהוֹדָאָה – או בברכת מודים, חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה. וְאִם סִיֵּם את כל תפילת שמונה עשרה חוֹזֵר לְרֹאשׁ התפילה.

הגמרא מבארת עתה מה נקרא סיום התפילה לענין זה שצריך לחזור לתחילתה, ולא רק ל'רצה'. אָמַר רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אַחָא בַּר אַבָּא, הָא דַּאֲמַרְתְּ – דין זה שאמרנו, שאִם סִיֵּם תפילתו ונזכר שלא אמר 'יעלה ויבא' חוֹזֵר לְרֹאשׁ התפילה, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה אֶלָּא באופן שֶׁכבר עָקַר אֶת רַגְלָיו לפסוע לאחוריו בסיום התפילה, אֲבָל אם עדיין לֹא עָקַר אֶת רַגְלָיו, הרי הוא כמי שעדיין לא סיים, וחוֹזֵר לַעֲבוֹדָה – לברכת 'רצה'.

מוסיפה הגמרא ואומרת, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָא דַּאֲמַרְתְּ – דין זה שאמרנו, דאף אם סיים את תפילתו כִּי – אם עדיין לֹא עָקַר אֶת רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו כן אֶלָּא כְּשֶׁהוּא רָגִיל לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים, כגון 'אלוקי נצור לשוני מרע' שאנו נוהגים לומר, ולכן כל זמן שלא עקר רגליו, עדיין הוא עומד בתפילה, וחוזר ל'רצה'. אֲבָל אִם אֵינוֹ רָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ, מיד כשסיים את שמונה עשרה הברכות הסתיימה תפילתו, ואַף עַל גַּב דְּלֹא עָקַר אֶת רַגְלָיו, חוֹזֵר לְרֹאשׁ התפילה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.