מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 69

הגמרא מביאה עתה פסוקים העוסקים בתפילת חנה, ודורשת אותם. נאמר בנביא (שמואל א' א יג-יז) 'וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל, כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם, וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ'. ולאחר שנולד שמואל מסופר שהביאתו לעלי ואמרה לו 'וַתֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי, אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה".

אָמַר רַב הַמְנוּנָא, כַּמָּה הִלְכְתָא גִּיבְרָאתָא – כמה הלכות גדולות אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהָנֵי קְרָאֵי – יש ללמוד מפסוקים אלו דְּחַנָּה. ומבאר רב המנונא את דבריו:

דִּכְתִיב 'וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִכָּאן – מלשון 'מדברת על ליבה' יש ללמוד לַמִּתְפַּלֵּל, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ.

'רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִכָּאן יש ללמוד לַמִּתְפַּלֵּל, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּחְתֹּךְ את המילים בִשְׂפָתָיו, ולא רק יהרהר בליבו.

'וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ', מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתוֹ בְּלַחַשׁ, ולא בקול רם.

'וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכּוֹרָה', מִכָּאן – מכך שעלי רצה למונעה מלהתפלל, לאחר שסבר שהיא שיכורה, יש ללמוד שֶׁהַשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל, כיון שאין נאה לעמוד כך לפני הקדוש ברוך הוא.

'וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִכָּאן – מכך שעלי הוכיח את חנה, יש ללמוד לְאדם הרוֹאֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ, ולא ישתוק.

'וַתַּעַן חַנָה וַתֹּאמַר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי', מִכָּאן יש ללמוד לְאדם שחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּדָבָר מסוים שאינו הגון, וְאֵין בּוֹ – ולא עשאו, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ – עליו לומר למוכיח שאין הדבר כן, כמו שעשתה חנה, שאמרה לעלי שאינה שיכורה.

'וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִכָּאן יש ללמוד לַחוֹשֵׁד אֶת חֲבֵרוֹ בְדָבָר וְהתברר שאֵין בּוֹ – שלא עבר על אותו דבר, שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּסוֹ, כשם שאמר לה עלי 'לכי לשלום', וְלֹא עוֹד – ולא זו בלבד שעליו לפייסו, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ גם לְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ'.

'אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה', אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִכָּאן יש ללמוד שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה – בתוך ארבע אמות של האדם המתפלל, שהרי מלשון 'ניצבת עמך' משמע שגם עלי עמד כמותה, והיינו כיון שהיה בתוך ארבע אמות הסמוכות אליה, והיא עמדה בתפילה.

אגב הדין הקודם שהביאה הגמרא, שאסור לשיכור להתפלל, מביא הרי"ף את סוגית הגמרא בעירובין בענין זה: גַּרְסִינָן – שנינו בְּפֶרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בְּחָצֵר (עירובין סד.), אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, שָׁתוּי – אדם ששתה יין, והתבסם מעט, אַל יִתְפַּלֵּל. וּמכל מקום אִם עבר והִתְפַּלֵּל, תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה – יצא ידי חובת תפילה. שִׁכּוֹר, שדעתו מבולבלת עליו מחמת יין רב ששתה, אַל יִתְפַּלֵּל. וְאִם עבר והִתְפַּלֵּל, תְּפִלָּתוֹ תוֹעֵבָה, ולא יצא בה ידי חובתו.

מבררת הגמרא שם, הֵיכִי דָּמִי – מהו שיעורו של 'שָׁתוּי', וְהֵיכִי דָּמִי – ומהו שיעורו של 'שִׁכּוֹר'. משיבה הגמרא, 'שָׁתוּי', היינו כל זמן שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, ולכן אף שלכתחילה לא יתפלל, אם התפלל יצא ידי חובה. 'שִׁכּוֹר' הוא מי שדעתו מבולבלת עליו עד כדי כך שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, ולכן אין תפילתו תפילה.

שנינו במשנה, חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים היו שוהים שעה אחת ומתפללים וכו'.

מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מנין למדנו דין זה, שראוי לשהות לפני התפילה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר קְרָא (תהלים פד, ה) 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה', כלומר, תחילה יושבים בביתך, ורק אחר כך יהללוך.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁהֶה שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ, וְשָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ. קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה', וכמו שהתבאר. לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ, מִנַּיִן שצריך לשהות, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קט, יד) 'אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ, יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ', כלומר, לאחר שיודו לשמך בתפילתם, ישבו ישרים את פניך.