מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 70

שנינו במשנה, אֲפִילוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ.

מבארת הגמרא מתי נאמר דין זה: אָמַר רַב יוֹסֵף, לֹא שָׁנוּ – לא נאמר דין זה, אֶלָּא במַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, שאין חשש סכנה בכך שלא ישיב להם שלום באמצע תפילתו, אֲבָל מַלְכֵי עכו"ם, פּוֹסֵק בתפילתו ומשיב שלום למלך, שהרי הוא עשוי להורגו, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה.

מקשה הגמרא על דין זה, מֵיתִיבֵי – קשה על דין זה ממה ששנינו בברייתא, רָאָה האדם אַנָּס [-שודד] בָּא כְּנֶגְדּוֹ, או שרָאָה קָרוֹן נוסע ובָּא כְּנֶגְדּוֹ, והרי זה חשש סכנה, לֹא יְהֵא מַפְסִיק וְעוֹלֶה – לא יפסיק את תפילתו באמצעה, אֶלָּא מְקַצֵּר וְעוֹלֶה – יאמר כל ברכה בקצרה, ויסיים כך את תפילתו.

מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, הָא – הברייתא עוסקת באופן דְּאֶפְשָׁר לְקַצֵּר בלי להגיע לחשש סכנה, כגון שהאנס או הקרון רחוקים ממנו, וְהָא – ודינו של רבי יהושע בן לוי, שמשיב שלום למלך גוי, היינו באופן דְּלֹא אֶפְשָׁר לְקַצֵּר, שכבר שאלו המלך בשלומו, וחייב להשיב לו מיד. ובמקום שאֶפְשָׁר לְקַצֵּר, מְקַצֵּר. וְאִי לֹא – ואם אינו יכול לקצר, מַפְסִיק.

שנינו במשנה, אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק.

מבארת הגמרא מתי נאמר דין זה: אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לֹא שָׁנוּ – לא נאמר דין זה, אֶלָּא אם נָחָשׁ כרוך על עקבו, אֲבָל אם היה עַקְרָב כרוך על עקבו, פּוֹסֵק מתפילתו כדי להסירו. מבאר הרי"ף את טעם החילוק, שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"א),   מַאי טַעְמָא – מה טעם החילוק בין נחש לבין עקרב, לפי דְּמַחְיָא בָּתַר דְּמַחְיָא – שעקרב נושך נשיכה אחר נשיכה, כלומר דרכו לנשוך תמיד, ויש בזה חשש סכנה, מה שאין כן בנחש, שבדרך כלל אינו מזיק, אלא אם כן הוא כועס.

דין נוסף בענין דומה: אָמַר רַב יִצְחָק, היה האדם עומד בתפילה, ורָאָה שְׁוָורִים באים לקראתו, פּוֹסֵק מתפילתו, לפי שיש בהם סכנה. דְּתָּנִי – שכך שנה רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בברייתא, מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תַּם – אפילו שור שלא נגח מעולם, חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּמִשׁוֹר מוּעָד – שור המוחזק כנגחן, שנגח אדם שלש פעמים, מְלֹא עֵינָיו – עד שלא יראנו כלל.

משנה

משנתנו מבארת את ההזכרות השונות שצריך האדם לומר בתפילת שמונה עשרה, התלויות בזמנים מסוימים:

בימות החורף, מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים של הקדוש ברוך הוא, והיינו השבח של 'משיב הרוח ומוריד הגשם', בְּברכת תְחִיַּת הַמֵּתִים, לפי שאף הגשמים נותנים חיים לעולם, וּ'שְׁאֵלָה' – ושואלים, מבקשים את הגשמים, בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, שאומרים 'ותן טל ומטר לברכה'.

וְ'הַבְדָּלָה' – אמירת 'אתה חוננתנו' במוצאי שבתות וימים טובים, בְּתוך ברכת חוֹנֵן הַדָּעַת, לפי שעל ידי הדעת אנו מכירים את מעלת מנוחת השבת, ויודעים להבדיל בין הקדש לחול. רַבִּי עֲקִיבָא חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, אוֹמְרָה לברכת ההבדלה, בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ, לפני ברכת חונן הדעת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אומר את ברכת אתה חוננתנו בְּתוך ברכת הוֹדָאָה – ברכת 'מודים אנחנו לך', לפי שמודה בברכה זו לה' שזיכהו להכיר ולהבדיל בדעתו בין קודש לחול.