מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 89
הרי"ף מבאר עתה מהו 'יין שלאחר המזון': פֵּרוּשׁ, הַיַּיִן שֶׁשׁוֹתִין לְאַחַר הַסְּעוּדָה וְעֲדַיִן לֹא בֵּרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, הוּא הַנִּקְרָא 'יַיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן', והיינו לאחר אכילת המזון, ויין זה נפטר בברכת הגפן שבירכו לפני הסעודה, בשבתות וימים טובים. אֲבָל אִם כבר בֵּרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, יַיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו בפני עצמו ברכת הגפן, וְאֵינוֹ נִפְטַר בִּבְרָכָה שֶׁבֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, לֹא שְׁנָא חוֹל וְלֹא שְׁנָא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים – בין בימות בחול ובין בשבתות וימים טובים, כיון שברכת המזון נחשבת כהפסק והיסח הדעת מהברכה הראשונה שבירך לפני המזון.
ומוכיח זאת הרי"ף, כִּדְגַרְסִינָן בְּפרק עַרְבֵי פְּסָחִים (פסחים קג:) שלשת האמוראים, אַמֵימָר וּמַר זוּטְרָא וְרַב אַשִּׁי, הָווּ יָתְבִי בִּסְעוּדָּתָא – היו יושבים בסעודה, וְקָאִי עִילָוַיְיהוּ – ועמד עליהם לשמשם רַב אַחָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִיקָא, והיה מגיש להם כוסות יין בתוך הסעודה, וכל אחד מהאמוראים נהג באופן שונה בברכת הגפן, אַמֵימָר, בָּרִיךְ עַל כָּל כַּסָא וְכַסָא – היה מברך על כל כוס וכוס מחדש, ברכת הגפן. מַר זוּטְרָא בָּרִיךְ אַכַּסָא קַמָּא וְאַכַּסָא דְּבִרְכָּתָא – בירך רק על הכוס הראשונה, ועל הכוס של ברכת המזון, כיון ששותים אותה לאחר ברכת המזון, ואילו על שאר הכוסות שבינתיים, לא בירך ברכה ראשונה. ואילו רַב אַשִּׁי, בָּרִיךְ אַכַּסָא קַמָּא – בירך רק על הכוס הראשונה, וְתוּ לֹא בָּרִיךְ – ויותר לא בירך, אף לא על הכוס של ברכת המזון.
אָמַר רַב אַחָא לאותם אמוראים, אֲנָא כְּמַאן נַעֲבִיד – אני, כמי מכם אנהג, כלומר, מה טעמו של כל אחד בכך שנהג כפי שנהג. וביארו האמוראים את טעמם. אַמֵימָר אָמַר, אֲנָא נִמְלַךְ אֲנָא – אני נמלך בדעתי בכל כוס מחדש, שאני סבור שלא אשתה עוד, וכשמגישים לי כוס נוספת אני נמלך בדעתי ושותה, וכיון שבברכה הקודמת סברתי שלא אשתה יותר מכוס אחת, אין הברכה שבירכתי על אותה הכוס פוטרת את הכוס הנוספת, ולכן בירכתי על כל כוס וכוס. וּמַר זוּטְרָא אָמַר, אֲנָא דְּעָבְדִי כְּתַלְמִידֵי דְּרַב – אני נהגתי כפי ההלכה שפסקו תלמידיו של רב במעשה שהיה, ומביאה הגמרא את אותו מעשה, דְּרַב בְּרוֹנָא וְרַב חֲנַנְאֵל תַּלְמִידֵי דְּרַב, הָווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדָּתָא – היו יושבים בסעודה, הֲוָה קָאִי עִילָוַיְיהוּ – היה עומד עליהם לשמשם רַב יֵיבָא סָבָא, אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו רב ברונא ורב חננאל לרב ייבא סבא, 'הַב לָן וְנִבְרִיךְ' – תן לנו כוס יין ונברך עליה ברכת המזון, וּלְבַסּוֹף – אך לאחר מכן התחרטו ואָמְרֵי לֵיהּ 'הַב לָן וְנִשְׁתֵּי' – תן לנו כוס יין ונשתה אותה. אָמַר לְהוּ – אמר להם רב ייבא סבא, הָכִי [-כך] אָמַר רַב, כֵּיוָן דְּאַמְרִיתוּן – מאחר ואמרתם 'הַב לָן וְנִבְרִיךְ', הרי גמרתם בדעתכם לברך ברכת המזון והסחתם דעתכם מאכילה ושתיה של סעודה זו, ולכן אִיתְסַר לְכוּ לְמִשְׁתֵּי – אסור לכם להמשיך ולשתות על סמך הברכה הראשונה שבירכתם, אלא עליכם לברך תחילה ברכת המזון, ואחר תברכו על היין ותשתוהו.
פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כדעת תלמידי רב, שאין לברך על כל כוס וכוס הבאה בתוך הסעודה, אך יש לברך על הכוס שלאחר ברכת המזון, כיון שברכת המזון [או אפילו ההכנה אליה בלשון 'הב לן ונבריך'] נחשבת כהסחת הדעת מהשתיה.
הרי"ף חוזר עתה להמשך דברי הגמרא בסוגייתנו, באותו ענין. מספרת הגמרא: רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אִיקְּלַע לְבֵי אַבַּיֵּי – הזדמן לביתו של אביי בְּיוֹם טוֹב, חַזְיֵהּ – ראה רב יצחק בר יוסף את אביי, דְּבָרִיךְ וְהָדַר בָּרִיךְ – שהיה מברך על היין שלפני המזון, וחוזר ומברך שוב על היין הבא בסוף הסעודה.
אָמַר לֵיהּ רב יצחק לאביי, לֹא סָבַר לָהּ מַר לְהָא – האם אין אדוני מסכים לדינו דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שאמר לגבי שבתות וימים טובים, שאם בֵּרַךְ האדם עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן, ואין צריך לחזור ולברך עליו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, אֲנָא, נִמְלַךְ אֲנָא – אני נמלכתי בדעתי בענין זה, שמתחילה לא חשבתי לשתות יין בסוף הסעודה, ולא התכוונתי לפטור בברכתי יין זה, ולכן כששתיתי בסוף הסעודה יין, הוצרכתי לחזור ולברך עליו.
(ספר יוחסין)
