מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 90

עד עתה התבאר באילו אופנים היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון. עתה מבאר הרי"ף את הדין ביין שבאמצע המזון. אם בָּא לָהֶם יַיִן לשתות בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, ובירכו עליו, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, שידעו שישתו גם לאחר המזון, אֵינוֹ פֹּטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. והטעם לכך, מִשּׁוּם דְּיין זֶה, שבתוך המזון, בא רק כדי לִשְׁרוֹת את המאכל, וְאילו יין זֶה, שלאחר הסעודה, לִשְׁתּוֹת – בא לשם שתיה, וכיון ששתיה חשובה מן השריה, אין ראוי שהברכה על יין הבא לשרות יפטור את היין הבא לשתות (רשב"א), דְּקַיְימָא לָן – שהרי אנו פוסקים הלכה כְּתַלְמִידֵי דְּרַב בענין זה, דְּאָמְרֵי שיין שבתוך המזון אֵינוֹ פֹּטֵר את היין שלאחר המזון, מהטעם האמור לעיל, ש'זה לשתות וזה לשרות' [ואין זה שייך לדעת 'תלמידי דרב' שהובאה בסוגיא הקודמת ממסכת פסחים, לגבי היסח הדעת שבאמירת 'הב לן וניבריך', המחייב לברך פעם נוספת על היין].

משנה

המשנה דנה בקבוצת אנשים שאוכלת יחד, האם ראוי שאדם אחד יברך ברכת המזון ויוציא ידי חובה את כולם, או שכל אחד יברך לעצמו: הָיוּ כמה אנשים יוֹשְׁבִין לאכול, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסֵבוּ – התכנסו יחד כדי לאכול, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, ובגמרא יבואר טעם החילוק. בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ אכילת הַמָּזוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. אך אם הביאו להם את היין לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, ומוציאם ידי חובה. מוסיפה המשנה, וְהוּא – אותו אדם שבירך על היין שלאחר המזון והוציא את כולם ידי חובה, אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר – מברך על הבשמים שמביאים בסיום הסעודה, אַף עַל פִּי שֶּׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעוּדָה, ואין המוגמר שייך לעניני הסעודה, מכל מקום כיון שהבאת המוגמר סמוכה לסיום הסעודה, כיבדו את אותו אדם שהוציא את כולם ידי חובה גם בברכה זו, על המוגמר.

גמרא

שנינו במשנה, 'הסבו, אחד מברך לכולם'. מדייקת הגמרא, דַּוְקָא באופן שהֵסֵבוּ, הוּא – רק בזה הדין הוא שֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם ברכת הַמּוֹצִיא, אֲבָל אם לֹא הֵסֵבוּ, לֹא – אין אחד מהם מוציא את כולם, אלא כל אחד מברך לעצמו [אף שברישא שנינו בפירוש שאם 'ישבו' כל אחד מברך לעצמו, היה מקום לומר שהכוונה שישבו לענין אחר, ולכן כל אחד מברך לעצמו, אבל אם ישבו לשם אכילה, אף שלא הסבו אחד מברך לכולם, ואילו הגמרא רוצה לדייק את הדין באופן שישבו על דעת כן]. וְאִי אָמְרֵי 'נֵיזִיל נֵיכוּל נַהֲמָא בְּדוּכְתָּא פְּלוֹנִי' – אם אמרו ביניהם 'נלך לאכול לחם במקום מסוים', אַף עַל גַּב דְּלֹא הֵסֵבוּ לאכול יחד, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, מכל מקום כְּמַאן דִּקְבִיעֵי דָּמוּ – הרי הם נחשבים כיושבים לאכילה קבועה, וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם.

מסייעת לכך הגמרא מברייתא, כִּדְתַּנְיָא – וכמו ששנינו בברייתא, עֲשָׂרָה בני אדם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, ואוכלים תוך כדי הליכתם, אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם אֹכְלִים מִכִּכָּר אֶחָד, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, לפי שלא קבעו עצמם לאכול יחד. עָלוּ וְיָשְׁבוּ במקום מסוים, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, הרי זו נחשבת כאכילה משותפת, ואֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וְאוּקִימְנָא – והעמידה הגמרא את הדין האמור בברייתא, כְּגוֹן דְּאָמְרֵי 'נֵיזִיל נֵיכוּל נַהֲמָא בְּדוּכְתָּא פְּלוֹנִית' – שאמרו 'נלך לאכול לחם במקום מסוים', ואמירה זו מחשיבה את סעודתם כקביעות.