מסכת ברכות, פרק ז, שיעור 106

שנינו במשנה, 'אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא'. אוֹקִימְנָא – העמדנו בגמרא את הדין הזה, שאין חילוק בין עשרה לבין עשרה ריבוא, כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר במשנה להלן מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מֻעָטִין אומר 'ברכו את ה". וְקָא פָּסַק רָבָא הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שאין חילוק בכמות המסובים, ואם הם עשרה או יותר, אפילו עשרה ריבוא, אומר 'נברך לאלוקינו'.

משנה

משנתנו היא המשך למשנה הקודמת, בה הובאו דברי רבי יוסי הגלילי, שיש חילוק בכמות המסובים לענין נוסח הזימון, ומשנתנו מביאה את דעת רבי עקיבא, החולק: אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה [-כשם ש]מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שהמברך על הקריאה בספר התורה, אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מֻעָטִין – בין אם יש רק עשרה, ובין אם יש אנשים רבים, אוֹמֵר 'בָּרְכוּ אֶת ה", כך בברכת הזימון אין חילוק בין עשרה לבין עשרה ריבוא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, המברך ברכת התורה צריך לומר 'בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ', כי בהוספת לשון 'המבורך' הרי הוא כולל עצמו בכלל המברכים, וכמו שהתבאר לעיל.

גמרא

שנינו במשנה, שלדעת רבי עקיבא אומר הקורא בתורה 'ברכו את ה', ולדעת רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך'. פוסק הרי"ף: וּמִנְהָגָא – והמנהג הוא כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לומר 'ברכו את ה' המבורך'.

משנה

משנתנו מבארת שבני אדם שאכלו יחד, וחלה עליהם חובת זימון, אינם רשאים לפטור עצמם מברכת הזימון: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, והתחייבו בזימון, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק ולברך כל אחד בפני עצמו, כיון שבכך הם מפסידים ברכה זו. וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. אבל אם אכלו שִׁשָּׁה כאחד, נֶחֱלָקִין לשתי חבורות של שלשה, וכל חבורה מזמנת בפני עצמה, וכן יותר מששה, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה שאכלו יחד, אֵינָן נֶחֱלָקִין, כיון שהתחייבו לזמן עם הזכרת שם ה', ואם ייחלקו תהיה כל חבורה פחותה מעשרה, ולא יוכלו להזכיר שם ה', עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים או יותר, שאז רשאים ליחלק לכמה חבורות, שבכל אחת יהיו לפחות עשרה.

גמרא

שנינו במשנה, שלשה שאכלו כאחת, אינם רשאים לחלק. תמהה הגמרא, לָמָּה לִי – מדוע הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, תָּנִינָא חֲדָא זִמְנָא – הרי כבר שנינו זאת פעם אחת, במשנה לעיל, בה שנינו 'שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, חַיָּבִין לְזַמֵּן', ואם כן ודאי שאינם רשאים ליחלק, שאז לא יוכלו לקיים את חיוב הזימון המוטל עליהם.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל, אכן אין המשנה מחדשת שאסור לשלשה שאכלו יחד לפטור עצמם מזימון, אלא הָכִי קָתָנֵי – כך הוא ביאור משנתנו, שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכֹל, ומבאר הרי"ף, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ לְעַצְמוֹ, אֵין רַשָּׁאִין לֵחָלֵק ולברך כל אחד לעצמו, אלא התחייבו בזימון.

תירוץ נוסף, אִי נַמִּי, ביאור המשנה הוא כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רב הונא, שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שונות, אף ששלשה אלו לא אכלו יחד, מכל מקום כיון ששלשתם התחייבו בזימון, וכמו שיבואר, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק, אלא עליהם לזמן יחד. מוסיפה הגמרא, וְאָמַר רַב חִסְדָּא, בביאור דין זה, וְהוּא – ובתנאי שֶׁאותם שלשה בני אדם בָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם – כל אחד מהשלשה אכל בחבורה של שלשה בני אדם והתחייב בזימון, ומכל חבורה כזו בא אדם אחד, וחידשה המשנה שאותם שלשה שבאו משלש חבורות, חייבים בזימון.

מוסיפה הגמרא תנאי נוסף בדין זה, אָמַר רָבָא, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, ששלשה שבאו משלש חבורות שונות מצטרפים לזימון, אֶלָּא דְּלָא קְדִימוּ הָנָךְ וְאַזְמִינוּ עֲלַיְהוּ – רק באופן שבני החבורה הישנה לא הקדימו וזימנו עמהם, אֲבָל קְדִימוּ הָנָךְ וְאַזְמִינוּ עֲלַיְהוּ – אך אם כבר זימנו עליהם בני החבורה הישנה, אף שהם עצמם עדיין לא בירכו אלא המשיכו לאכול, פָּרַח זִמּוּן מְהַנֵּי – פרח והתבטל מהם חיוב זימון, ואינם יכולים לזמן.