מסכת ברכות, פרק ז, שיעור 107

משנה

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת של בני אדם, שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִקְצָתָן – אפילו רק קצת מבני החבורות רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, נחשב הדבר כאילו אכלו בחבורה אחת, והֲרֵי אֵלּוּ – שתי החבורות מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן. וְאִם לָאו – אם אפילו אחד מהם אינו רואה חלק מבני החבורה השניה, אינם יכולים להצטרף לזימון אחד, אלא אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן.

גמרא

שנינו במשנה שאם אין בני שתי החבורות רואים אלו את אלו, אינם מצטרפים.

אומרת הגמרא, תָּנָא – שנינו בברייתא, אִם הָיָה שַׁמָּשׁ אחד בֵּינֵיהֶם, כלומר, שהיה שמש אחד משמש את שתי החבורות, הרי השַׁמָּשׁ מְצָרְפָן להחשיבם כחבורה אחת, ומצטרפים כולם לזימון [ואפילו אם אין השמש עצמו אוכל עמהם (משנ"ב)].

משנה

אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן ברכת 'בורא פרי הגפן' עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, כיון שהיין בזמנם היה חריף ביותר, ואינו ראוי לשתיה ללא מזיגה במים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין.

גמרא

פֵּרוּשׁ דברי המשנה כך הם, אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן ברכת 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן' עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, להפיג את חריפותו, וְאִם לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם, כיון שהוא חריף ביותר ואינו ראוי לשתיה, אין לו את החשיבות של היין, אלא מְבָרְכִין עָלָיו 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ', דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים הלכה כַּחֲכָמִים.

הגמרא מבארת שיש אופן שאין בו מחלוקת: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה – בכוס יין של ברכת המזון, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו ברכת המזון עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בכך, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, בָּעִינַן מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, ואף לדעת חכמים יין כזה אינו מן המובחר [ויש אומרים שאם היין אינו חזק, אין צריך למוזגו במים (טור)].

הגמרא מביאה הלכות שונות בענין 'ביזוי אוכלין': תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אַרְבָּעָה דְּבָרִים [-דינים] נֶאֶמְרוּ בְּפַת, א. אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי [-שאינו מבושל] עַל גַּבֵּי הַפַּת, כיון שהיא נמאסת בכך. ב. וְאֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת, מחשש שישפך משקה מהכוס, ותימאס הפת. וְאֵין סוֹמְכִין [-משעינים] אֶת הַקְּעָרָה של התבשיל בְּפַת, מחשש שישפך מהתבשיל על הפת, ותימאס. ד. וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, מחשש שתיפול לארץ ותימאס. מוסיפה הברייתא, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, כָּךְ אֵין זוֹרְקִין אֶת שאר מיני הָאֳכָלִין. מוסיף הרי"ף: וְאיסור זה, של זריקת מאכלים, הוא דַוְקָא במִידִי דְּמִימְאִיס – בדבר שכשיפול לארץ הוא נמאס, אֲבָל מִידִי דְּלָא מִימְאִיס – אך מאכל שאינו נמאס בנפילתו לארץ, כְּגוֹן אֱגוֹזֵי רִמּוֹנֵי וַחֲבוּשֵׁי – אגוזים, רימונים וחבושים, לֵית לָן בָּהּ – אין איסור בזריקתם.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מַמְשִׁיכִין – מעבירים יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה, משום סימן טוב, ואין בזה משום ביזוי משקים, כיון שאינם נשפכים לארץ אלא מקבלים אותם בכלי, בסוף הצנור. וְזוֹרְקִין לִפְנֵיהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים בִּימוֹת הַחַמָּה, שאינם מתקלקלים בנפילתם לארץ, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שנמאסים. וְאֵין זוֹרְקִין לפניהם לֹא חֲתִיכוֹת של בשר, וְלֹא גְּלֻסְקָאוֹת – עוגות קטנות, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, כיון שהם נמאסים תמיד בנפילתם לארץ, ויש בכך משום ביזוי אוכלין.