מסכת ברכות, פרק ז, שיעור 108

הגמרא דנה עתה בדינו של אדם ששכח ואכל בלא ברכה ראשונה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אדם ששָׁכַח, וְהִכְנִיס אֳכָלִין  לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה, מְסַלְּקָן לְצַד אֶחָד של פיו, וּמְבָרֵךְ.

מקשה הגמרא סתירה בין שלש ברייתות שונות בענין זה: תָּנִי חֲדָא – שנינו בברייתא אחת, שאם שכח והכניס לפיו בלא ברכה, בּוֹלְעָן. וְתַנְיָא אִידָךְ – ובברייתא אחרת שנינו, פּוֹלְטָן – מוציאם מפיו. וְתָנֵי חֲדָא – ובברייתא שלישית שנינו, מְסַלְּקָן לצד אחד של פיו, ולכאורה סותרות הברייתות זו את זו.

מתרצת הגמרא, לָא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין שלש הברייתות, הָא דְּתָנִי – הברייתא ששנינו בה 'בּוֹלְעָן', היינו בְּמַשְׁקִין, שאינו יכול לסלקן לצד אחד ולברך, וכן אינו יכול לפולטן, כיון שימאסו [ואף לאחר שבלעם אינו מברך ברכה ראשונה, אלא ברכה אחרונה (שלחן ערוך ומשנה ברורה)]. וְהָא דְּתָנִי – והברייתא ששנינו בה 'פּוֹלְטָן', עוסקת בְּמִידִי דְּלָא מִמְאִיס – בדבר שאינו נמאס כשמוציאים אותו מהפה, ולכן עליו להוציא את המאכל מפיו, ולברך, ולחזור ולאכול. וְהָא דְּתָנִי – והברייתא ששנינו בה 'מְסַלְּקָן', היינו בְּמִידִי דְּמִמְאִיס – בדבר שיימאס אם יוציאנו מפיו, ולכן יסלקנו לצד אחר, ויברך.

תמהה הגמרא, מִידִי דְּלָא מַמְאִיס נַמִּי – אף דבר שאינו נמאס בהוצאתו מפיו, לִיסַלְּקֵיהּ לְצַד אֶחָד וְנִיבְרִיךְ – יסלקנו לצידי פיו, ויברך, ומדוע אמרה הברייתא שדבר שאינו מאוס יפלוט מפיו ויברך. מתרצת הגמרא, תִּרְגְּמָא – ביאר דין זה רַב יִצְחָק קַסְקֵסָאָה, קַמֵּהּ [-לפניו] דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מִשְּׁמֵהּ [-בשמו] דְּרַבִּי יוֹחָנָן, טעם דין זה הוא לפי שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים עא, ה) 'יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ (כָּל הַיּוֹם צִדְקָתֶךָ'), הרי שכמהלל האדם ומברך את ה' צריך שיהא פיו 'מלא' בברכה, ולא יהיו בו מאכלים, ולכן במקום שניתן לעשות כן, עליו להוציא את המאכל מפיו ולברך בפה מלא.

הגמרא ממשיכה לדון במי ששכח לברך ברכה ראשונה: מִי שֶׁאָכַל, וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרֵךְ 'הַמּוֹצִיא', וְנִזְכַּר בכך עַד שֶׁלֹּא גָּמַר סְעֻדָּתוֹ – קודם שסיים את אכילתו, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ 'המוציא' על הפת שנשארה לפניו. וְאִם רק לְאַחַר שֶׁגָּמַר סְעֻדָּתוֹ נִזְכַּר שלא ברך, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ 'המוציא', מִשּׁוּם דְּנִרְאֶה וְנִדְחֶה – היה האדם ראוי לברך ברכה ראשונה, ולא בירכה, וְכָל נִרְאֶה וְנִדְחֶה, אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִרְאֶה – מי שהיה ראוי לברך, ולא בירך, אינו יכול לברך לאחר זמן [ואין זה דומה לברכה על הטבילה, שרשאי לברך לאחר הטבילה, כיון שקודם הטבילה לא היה יכול לברך].

הסוגיא שלפנינו דנה עתה בהלכות הנוגעות לכוס יין שמברכים עליו ברכת המזון, המכונה 'כוס של ברכה': אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא – ויש אומרים שכך שנינו בברייתא, עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, ולהלן תבאר הגמרא את כולם: א. טָעוּן הֲדָחָה. ב. וּשְׁטִיפָה. ג. חַי – שנותנו בכוס כשאינו מזוג במים, ואחר כך מוזגו. ד. וּמָלֵא – שתהא הכוס מלאה. ה. עִטּוּר. ו. וְעִטּוּף. ז. וְנוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו. ח. וְאוֹחֲזוֹ בִּימִינוֹ. ט. וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח [כאשר יושב על גבי קרקע. ואם מיסב בשולחן, מגביהו מהשולחן טפח (רש"י)]. י. וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ – מתבונן בו בשעת הברכה. ואמרו בגמרא דין נוסף, וּמְשַׁגְּרוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ בְּמַתָּנָה – ושולח האדם את הכוס לאשתו כדרך ששולחים מתנה חשובה, שתטעם מיין הברכה.

לפני שתבאר הגמרא את ביאורם ומקורם של עשרה דינים אלו, מבארת הגמרא שאין כולם מעכבים בדיעבד: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אף שכל אותם עשרה דברים יש מצוה לעשותם, אָנוּ, אֵין לָנוּ אֶלָּא אַרְבָּעָה דברים שהם חובה (רשב"א ושטמ"ק), והם, הֲדָחָה, וּשְׁטִיפָה, חַי וּמָלֵא.