מסכת ראש השנה, פסקי הלכות, פרק ד
[פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף, במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים לענין הלכה, ואין לסמוך על הדברים למעשה]
א. אם חל ראש השנה בשבת, אסרו חכמים לתקוע בשופר מחשש שיטלטלנו האדם כדי ללכת לבקי שילמדנו לתקוע, והיו תוקעים רק במקדש, ולאחר שנחרב בית המקדש תוקעים בכל מקום שיש שם בית דין, ובפני בית דין.
ב. וכן גזרו חכמים שאין נוטלים לולב ביום טוב של סוכות שחל בשבת, ואין קוראים במגילה בפורים שחל בשבת, מחשש טלטול ברשות הרבים.
ג. מדין תורה מצוות נטילת לולב ומיניו היא במקדש שבעה ימים, ובשאר מקומות רק ביום טוב ראשון, ולאחר שחרב בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום יטלו לולב בכל שבעת הימים (מלבד בשבת).
ד. מעיקר דין תורה מותר לאכול תבואה חדשה לאחר הנפת העומר בט"ז בניסן, ולאחר שחרב בית המקדש מותר לאכול מיד בתחילת היום, אך גזר רבן יוחנן בן זכאי שאין לאכול מהתבואה החדשה עד סוף היום.
ה. בתפילת מוסף של ראש השנה אומר ברכת אבות, גבורות, קדושת השם, וכולל בברכה זו את קדושת היום ופסוקי מלכויות, ותוקע. ברכת ופסוקי זכרונות, ותוקע. ברכת ופסוקי שופרות, ותוקע. ואומר ברכת רצה, מודים, וברכת כהנים.
ו. לכתחילה צריך לומר עשרה פסוקי מלכויות, עשרה פסוקי זכרונות ועשרה פסוקי שופרות, ובדיעבד, גם אם אמר רק 'ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', יצא ידי חובה.
ז. בפסוקים אלו יש לומר לכתחילה שלשה פסוקים מהתורה, שלשה מהכתובים ושלשה מהנביאים, ולסיים בפסוק עשירי מהתורה.
ח. אין מזכירים פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות של פורענות ישראל, אך מזכירים פסוקי פורענות של גויים. וכן אין מזכירים פסוקי זכרון של יחיד, אלא של רבים.
ט. פסוקים שיש בהם לשון 'פקדון' אינם נחשבים כפסוקי זכרונות. ופסוק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' נחשב כפסוק של מלכויות.
י. בראש השנה תוקעים בשופר בתפילת מוסף.
יא. בימים שאומרים בהם הלל, אומרים זאת מיד לאחר תפילת שחרית, משום שזריזים מקדימים למצוות.
יב. אין אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים, כיון שהם ימי דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני הקדוש ברוך הוא.
יג. אין מחללים יום טוב כדי להביא שופר או כדי להגיע למקום שתוקעים בו בשופר, בין באיסורי תורה ובין באיסורים דרבנן.
יד. מותר לתת ביום טוב מים או יין לתוך השופר, כדי לתקן את קולו. אך אסור לתת לתוכו מי רגלים, משום שיש בכך ביזוי מצוה.
טו. התוקע בשופר תוך כדי עיסוקו בלימוד התקיעות, ולא התכוון לשם מצוה, לא יצא ידי חובה, וכן השומע ממנו אינו יוצא ידי חובה, אף אם השומע התכוון לשם מצוה.
טז. מותר ללמד את הילדים לתקוע בשופר בראש השנה.
יז. היתר זה הוא אפילו כשחל בשבת, אך באופן זה יש אומרים שמותר רק בילדים שהגיעו לגיל חינוך, ויש אומרים שזהו רק בילדים שלא הגיעו לגיל חינוך.
יח. בכל 'סדר' של תקיעות יש לתקוע 'תקיעה, תרועה, תקיעה'.
יט. אורך תקיעה הוא כשיעור תרועה. ושיעור תרועה הוא כתשע קולות קצרים.
כ. תקע את התקיעה האחרונה של הסדר הראשון ארוכה כשתים, אינו יכול להחשיב זאת גם כתקיעה הראשונה של הסדר הבא, אלא נחשבת היא כתקיעה אחת בלבד.
כא. אין חיוב לתקוע על סדר הברכות, אלא אם כבר התפלל תפילת מוסף ואחר כך הזדמן לו שופר, תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.
כב. בתפילות של ראש השנה ויום הכפורים שליח ציבור מוציא את הכל ידי חובתם, ואפילו את מי שבקי ויודע להתפלל בעצמו. אבל בתפילות של כל ימות השנה אין שליח ציבור מוציא ידי חובה אלא את מי שאינו בקי.
כג. דיני תקיעת שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים בשנת היובל שוים זה לזה.
כד. תקנת חכמים שיתקעו שלשה מיני תרועות, ולכן תוקעים שלש פעמים תשר"ת שלש פעמים תש"ת ושלש פעמים תר"ת.
כה. נוהגים לתקוע שלשים תקיעות אלו בישיבה, ולברך עליהם. ואחר כך חוזרים ותוקעים אותם על סדר הברכות, ועל כל ברכה תוקעים עשר קולות, שהם תשר"ת תש"ת ותר"ת.
כו. אין לדבר בין ברכת השופר שקודם תקיעות דמיושב ועד לאחר סוף תקיעות דמעומד, אבל אם דיבר אינו צריך לחזור ולברך.
כז. השומע את תשע הקולות שחייב בהם מן התורה בראש השנה, אפילו שמע כל קול בשעה אחרת, ומאדם אחר, אם שמעם כסידרם, יצא ידי חובתו.
כח. השומע את תשע הקולות מתשעה בני אדם בבת אחת, לא יצא ידי חובתו, כיון שצריך לשומעם כסידרם.
כט. גם בקריאת הלל ובקריאת המגילה, אף אם שהה בשתיקה באמצע הקריאה זמן רב, ואפילו שיש בו שהות לגמור את כל קריאת ההלל או המגילה, אינו צריך לחזור לראש, אלא ממשיך ממקום שפסק.
ל. תקיעות של תעניות אינן מעכבות זו את זו, ואם אינו יודע לתקוע את כולן, יתקע מה שיודע.
לא. תקיעות של ראש השנה, וברכות של ראש השנה, מעכבות זו את זו, ואם אינו יודע לתקוע את כולן, לא יתקע כלל. ואם אינו יכול לברך את כולן, לא יברך כלל.
לב. ציבור המתפללים יחד, יש מצווה שישמעו את התקיעות על סדר הברכות. אבל יחיד המתפלל לבדו, יכול לשמוע את התקיעות שלא על סדר הברכות.
לג. רשאי אדם לתקוע בשופר אף לאחר שכבר יצא ידי חובתו, כדי להוציא אחר ידי חובתו, אף שאותו אחר יודע לתקוע בעצמו.
לד. מצוות תקיעת שופר בראש השנה היא מן התורה, ואילו המצוה לומר ברכות 'מלכויות, זכרונות ושופרות' היא מדרבנן, ולכן אם יכול לעשות רק אחד מהדברים, ישמע את התקיעות ולא את הברכות. ואף אם יכול הוא או לשמוע את הברכות בודאי, או ללכת למקום שיש ספק אם ישמע את התקיעות, ספק שמיעת התקיעות קודם.
לה. עם שבשדות, האנוסים בכך שאינם באים לבית הכנסת בראש השנה ויום כפור, יוצאים ידי חובה בתפילת שליח הציבור. אך הנמצא בעיר אינו יוצא ידי חובה עד שיבא לבית הכנסת, וישמע את תפילת שליח הציבור מתחילה ועד סוף.
לו. כל תפילה הבאה לעיתים נדירות, כגון תפילות ראשי חודשים או ימים טובים, צריך האדם לסדר את תפילתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו.
לז. בתפילת ראש השנה אין צורך להזכיר בפירוש גם את ראש חודש, כיון שהוא כלול בהזכרת ראש השנה.
לח. יש לברך ברכת 'שהחיינו' בכניסת ראש השנה ובכניסת יום הכפורים.
(ספר יוחסין)
