מסכת יומא, פרק ח, שיעור 10

הסוגיא הבאה דנה בענין מספר החטאים שה' מוחל עליהם: תַּנְיָא בברייתא, עָבַר אָדָם עֲבֵרָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה, מוֹחֲלִין לוֹ. פעם שְׁנִיָּה, מוֹחֲלִין לוֹ. פעם שְׁלִישִׁית, אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לג כט) 'הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר', כלומר, בפעמיים הראשונות פועל ה' למחול לאדם על חטאיו, אבל בפעם השלישית מעניש הוא את האדם. מקשה הגמרא, וְהַתַּנְיָא בברייתא אחרת שאף בפעם השְׁלִישִׁית מוֹחֲלִין לוֹ, ורק בפעם הרְבִיעִית אֵין מוֹחֲלִין לוֹ. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא, הָא – הברייתא הראשונה, האומרת שבפעם השלישית הוא נענש, עוסקת בְּיָחִיד החוטא, והָא – הברייתא השניה, האומרת שרק בפעם הרביעית אין החטא נמחל, עוסקת בְּצִבּוּר החוטא, שאין ה' מענישם אלא בפעם הרביעית.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת תענית בענין דרך החזרה בתשובה: וְגַרְסִינָן – ועוד למדנו בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת (תענית טז.), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרָה, וּמִתְוַדֶּה, (וְאֵינוֹ חוֹזֵר – אינו מפסיק לחטוא בחטא זה), לְמַה הוּא דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס שֶׁרֶץ מת בְּיָדוֹ, שהוא אב הטומאה, שֶׁאֲפִילוּ טוֹבֵל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. אבל אם זְרָקוֹ מִיָּדוֹ וטבל, מִיָּד עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, וכך המניח את חטאו וחוזר בתשובה, מתכפר לו, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח יג) 'וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם'. וְאוֹמֵר – ועוד נאמר בפסוק (איכה ג מא) 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם', כלומר, לא די בכך שנשא כפינו דרך חזרה בתשובה, אלא יחד עם זאת יש לישא את הלב לשמים, לחזור ולפרוש מהעבירות, וזו היא התשובה המועילה.

הרי"ף חוזר לסוגיית הגמרא כאן, בענין דרך הוידוי על החטא: תַּנְיָא בברייתא, עֲבֵרוֹת שֶּׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן האדם ביוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה, לֹא יחזור ויִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן ביוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, שהרי כבר התכפרו לו. וְאִם שָׁנָה בָּהֶן – אם לאחר יום הכפורים נכשל בחטאים אלו פעם נוספת, צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן ביום הכפורים שאחריו. וְאִם לֹא שָׁנָה בָּהֶן, וְהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן פעם נוספת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כו יא) 'כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב חולק ואוֹמֵר, כָּל שֶׁכֵּן – ודאי עדיף לעשות כן, והחוזר ומתוודה על חטאיו בכל שנה ביום הכפורים, אף שלא נכשל בהם שוב, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא ה) 'כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד', הרי שצריך האדם לזכור את חטאיו תמיד, אף שכבר התוודה עליהם פעם אחת, אֶלָּא, מַה אֲנִי מְקַיֵּם – על איזה דבר נאמר הפסוק 'כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ', כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה אַחַת, וְשָׁנָה בָּהּ – חזר על כך פעם שניה, הוּתְּרָה לוֹ. תמהה הגמרא, הוּתְּרָה לוֹ סַלְקָא דַעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שהותר לו לעבור עבירה זו מחמת שכבר עליה פעמיים. אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לומר את דברי רב הונא, שכיון שעבר פעמיים על אותה עבירה, נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֵיתֶּר – מרגיש הוא כאילו הדבר מותר לו, ואינו נזהר מלהיכשל בה שוב.

אומרת הגמרא דין נוסף בענין וידוי: וְצָרִיךְ המתוודה לְפָרֵט בדבריו אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב לא) 'וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב', הרי שפירט משה רבינו את חטאם של ישראל, כשבא לבקש מה' שימחל להם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, החוטא אֵינוֹ צָרִיךְ לפרט את החטא, ודי בכך שיתוודה על חטאיו בלשון כללית, אֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּם – וכיצד אפרש את הפסוק 'וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב', לשם מה אמר זאת משה רבינו, כִּדְרַבִּי יַנַּאי, דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל ריבוי כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי, הֵן גָרְמוּ לָהֶם לַעֲשׂוֹת אֱלֹהֵי זָהָב, ולכן אמר לשון זו, כדי לבאר שנעשה מפני ריבוי הזהב.

מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִים, המראים כאילו הם צדיקים ובאמת עושים עבירות, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, שאם לא יפרסמו זאת יסברו בני אדם שאדם זה צדיק הוא ויבואו ללמוד ממעשיו, ועוד, כשיבואו עליו עונשים מהרהרים האנשים אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, ואומרים שאין מעשיו הטובים מועילים להגן עליו, ומתחלל שם שמים, ולכן יש לפרסם שאינו צדיק, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ג כ) 'וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וגו' וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו', כלומר, כאשר עושה הצדיק עבירה, ממציא לו הקדוש ברוך הוא חטא שיכשל בו לעיני בני אדם, כדי שיידעו שהוא חוטא, ולא יהרהרו מדוע נענש.

כָּל הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ – אין מניחים לו מן השמים לַעֲבוֹר עֲבֵרָה, שהקדוש ברוך הוא דוחה מלפניו את העבירה, שלא תבא לידו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ תַּלְמִידָיו נוֹחֲלִין הָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא יוֹרֵד לִשְׁאוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טז י) 'כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת', כלומר, שה' ימנע ממנו מלהכשל בחטאים. וְכָל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יְהוּ תַּלְמִידָיו יוֹרְדִין לִשְׁאוֹל, וְהוּא נוֹחֵל הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח יז) 'אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ', כלומר, אדם הנענש מחמת 'דם נפש', שגרם לאיבוד נפש בעבירה, לא יתמכוהו מהשמים שלא יפול, אלא מניחים אותו ונופל בבור גיהנם.