מסכת כלים, פרק ד, משנה א

פרק ד
משנה א: הַחֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי אָזְנוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה בוֹ חִדּוּד וְהַחִדּוּד מַכְרִיעוֹ, טָהוֹר. נִטְּלָה הָאֹזֶן, נִשְׁבַּר הַחִדּוּד, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. חָבִית שֶׁנִּפְחֲתָה, וְהִיא מְקַבֶּלֶת עַל דָּפְנוֹתֶיהָ, אוֹ שֶׁנֶּחְלְקָה כְמִין שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:

פרק ד, משנה א: הַחֶרֶס – שבר של כלי חרס, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בפני עצמו, מִפְּנֵי אָזְנוֹ של הכלי, כלומר, כגון שאותו חרס היה באותו חלק של הכלי הכולל את ידית הכלי, ואותה ידית מכבידה על צידו האחד ומחמת כן אי אפשר להעמידו על תחתיתו, אוֹ שֶׁהָיָה בוֹ חִדּוּד בתחתיתו, וְהַחִדּוּד מַכְרִיעוֹ וגורם לו שלא יוכל לעמוד בפני עצמו, בלא שישעינוהו על כלי אחר, הרי זה טָהוֹר, שהרי אי אפשר להשתמש בו ככלי קיבול. וגם אם לאחר זמן נִטְּלָה הָאֹזֶן מאותו שבר של חרס, או שנִשְׁבַּר ממנו הַחִדּוּד, מכל מקום הוא טָהוֹר, כיון ששבר של כלי חרס שנטהר פעם אחת שוב אינו מקבל טומאה לעולם. ורַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, כיון שאינו סובר לכלל זה, אלא לדעתו אף על פי שהיה זמן שהחרס נטהר, מכל מקום אם לאחר זמן נעשה ראוי לקבל, חוזר ומקבל טומאה.

חָבִית שֶׁנִּפְחֲתָה – נשברה כל תחתיתה ואינה יכולה לקבל כלום כשהיא עומדת, וְהִיא מְקַבֶּלֶת עַל דָּפְנוֹתֶיהָ – אך כאשר מטים אותה ומשכיבים אותה על דפנותיה ראויה היא לקבל, אוֹ שֶׁנֶּחְלְקָה לכל אורכה ונעשית כְמִין שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת – קערות ארוכות, ואי אפשר להעמידה על תחתיתה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר – סובר שאינה מקבלת טומאה, כיון שלדעתו שבר של כלי חרס אינו מקבל טומאה אלא אם כן נשארה תחתית הכלי קיימת וראויה לקבל, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, כיון שהדרך היא לפעמים להושיב את הכלי על דפנותיו, ודי בכך שהשבר ראוי לקבלה כשהוא מוטה על צדו כדי להחשיבו ככלי המקבל טומאה.