מסכת כלים, פרק יד, משנה ג

משנה ג: הַקַּנְטָר שֶׁל בַּנַּאי, וְהַדָּקוֹר שֶׁל חָרָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. יִתְדוֹת אֹהָלִים וְיִתְדוֹת הַמָּשׁוֹחוֹת, טְמֵאוֹת. שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל מָשׁוֹחוֹת, טְמֵאָה. הָעֲשׂוּיָה לָעֵצִים, טְהוֹרָה. שַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי גָדוֹל, אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְשֶׁל קָטָן, עֲשָׂרָה. חֲמוֹר שֶׁל נַפָּחִין, טָמֵא. מְגֵרָה שֶׁעָשָׂה שִׁנֶּיהָ בְתוֹךְ הַחוֹר, טְמֵאָה. עֲשָׂאָהּ מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן, טְהוֹרָה. וְכָל הַכְּסוּיִן טְהוֹרִים, חוּץ מִשֶּׁל מֵחָם:

משנה ג: הַקַּנְטָר שֶׁל בַּנַּאי – מקל גדול וחזק של ברזל, שהבנאי משתמש בו לשבור כתלים ישנים, וְהַדָּקוֹר שֶׁל חָרָשׁ – יתד מברזל של נגר, שמשתמש בה לחטוט בעץ מה שהוא צריך, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין – מקבלים טומאה, ואף שיש להם ידיות מעץ, כיון שידיות אלו משמשות את הברזל, שהוא עיקר הכלי, הרי הכל נחשב כלי אחד ומקבל טומאה. יִתְדוֹת אֹהָלִים – יתדות שקושרים בהם את החבלים המחזיקים את יריעות האהלים, ועל ידי נעיצת היתדות בקרקע אין יריעות האהלים זזות ממקומן, וְיִתְדוֹת הַמָּשׁוֹחוֹת – יתדות שמשתמשים בהם מודדי הקרקעות, שנועצים את היתד שהחבל קשור בה, ומותחים את החבל משם והלאה כדי למדוד את אורך הקרקע, טְמֵאוֹת – מקבלות טומאה, ואף שכל דבר שעיקר שימושו הוא במחובר לקרקע אינו מקבל טומאה כלל, מכל מקום כיון שיתדות אלו מיטלטלות ממקום למקום, דינם כשאר כלי ברזל, המקבלים טומאה. שַׁלְשֶׁלֶת ברזל שֶׁל מָשׁוֹחוֹת – מודדי קרקעות, טְמֵאָה – מקבלת טומאה. שלשלת ברזל הָעֲשׂוּיָה לָעֵצִים – לקשור בה חבילות של עצים, כיון שזו מתכת המשמשת את העץ, טְהוֹרָה – אינה מקבלת טומאה. שַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי גָדוֹל, אף על פי שאינה ראויה לקבל טומאה כיון שאין לה בית קיבול ואין לה 'שם' בפני עצמה, מכל מקום כיון שהיא מחוברת לדלי ומשמשת אותו הרי היא מקבלת טומאה כמותו, אך זהו רק עד שיעור של אַרְבָּעָה טְפָחִים, שבשיעור כזה ניתן לשאוב מים בדלי גדול, אך אם השלשלת ארוכה יותר, אי אפשר לשאוב בה מים, ואינה נחשבת כחלק מהדלי, ואינה מקבלת טומאה. וְשלשלת מתכת שֶׁל דלי קָטָן, שיעורה בעֲשָׂרָה טפחים, שבשיעור כזה נח לשאוב בה מים, אך אם היתה יותר מעשרה טפחים אינה מקבלת טומאה. חֲמוֹר שֶׁל נַפָּחִין – קורת עץ מצופה במתכת, שהנפח יושב על הקצה האחד שלה (כדרך שרוכבים על החמור) ומכה בקורנס על כלי מתכת שהוא מניח בקצה השני, טָמֵא – מקבל טומאה, כיון שאף החלק של העץ שב'חמור' משמש את הציפוי של המתכת, ודין הכל ככלי מתכת המקבל טומאה. מְגֵרָה – מסור של מתכת, שהוא כלי המקבל טומאה מצד עצמו, שֶׁעָשָׂה שִׁנֶּיהָ בְתוֹךְ הַחוֹר – שתחב אותו האדם במפתן הדלת, ושיני המסור בולטות לחלל הפתח, והדלת נסגרת על המסור, אף שכל דבר שעיקר שימושו במחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, מגירה זו נשארת טְמֵאָה – נשאר דינה ככלי המקבל טומאה, כיון שבודאי לא יניחנה שם, שהרי היא מזיקה בשיניה לנכנסים והיוצאים, וכיון שעתיד להוציאה משם אינה מתבטלת לקרקע. אבל אם עֲשָׂאָהּ מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן – תחב את המסור באופן ששיניו פונות למטה, לקרקע, וְהַחֵלֶק הַחָלָק פונה למעלה, טְהוֹרָה, כיון שמן הסתם ישאיר אותה שם, והרי היא ככל הדברים שעיקר שימושם במחובר לקרקע, שאינם מקבלים טומאה. וְכָל הַכְּסוּיִן – כל כיסויי הכלים העשויים ממתכת טְהוֹרִים – אינם מקבלים טומאה, כיון שאין להם שם בפני עצמם, חוּץ מִשֶּׁל מֵחָם, שמשתמשים בכיסויו כבית קיבול בפני עצמו, וכן כל כיסוי שיש לו שם ושימוש בפני עצמו, וכפי שהתבאר לעיל (פי"ב מ"ג).