מסכת כלים, פרק כז, משנה א

פרק כז, משנה א: הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת. הַשַּׂק, מִשּׁוּם אַרְבָּעָה. הָעוֹר, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה. הָעֵץ, מִשּׁוּם שְׁנַיִם. וּכְלִי חֶרֶס, מִשּׁוּם אֶחָד. כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס, אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם. מוּסָף עָלָיו הָעֵץ, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מוֹשָׁב. וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, בִּכְלֵי עֵץ, טְמֵאָה, וּבִכְלֵי חֶרֶס, טְהוֹרָה. מוּסָף עָלָיו הָעוֹר, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אֹהָלִים. מוּסָף עָלָיו הַשַּׂק, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אָרִיג. מוּסָף עָלָיו הַבֶּגֶד, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ:

פרק כז, משנה א: משנתנו מביאה את דיניהם של מיני בגדים ואריגים שונים, ומבארת כמה דרכים של קבלת טומאה יש בכל אחד מהם: הַבֶּגֶד, שהוא ארוג מצמר או מפשתן, מִטַּמֵּא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת – יש לו חמש אפשרויות לקבל טומאה, וכל אחד ממיני טומאה אלו שונה בשיעורו, א. משום בית קיבול, והיינו אם עשה מהבגד בית קיבול, ואפילו בשיעור קטן ביותר, כגון שהוא ראוי לקבל מרגלית, הרי הוא מקבל טומאה. ב. משום מושב, שאם הוא מיוחד לישיבה הרי הוא טמא טומאת מדרס. ג. משום אהל, שאם האהיל הבגד על המת נטמא הבגד עצמו וכן כל מי שנמצא תחת אותו בגד. ד. משום אריג, שאם ארג בגד שלם מצמר או מפשתן, אף שזהו בגד קטן ביותר שאין בו אפילו שלש על שלש אצבעות, וכן אין לו בית קיבול, וכגון אבנט, הרי הוא מקבל טומאה. ה. אם יש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות, אף שאינו בגד ואין לו בית קיבול, הרי הוא מקבל טומאה. הַשַּׂק, והוא הנארג משיער של בעלי חיים, נטמא רק מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שמות, כיון שאינו נטמא כשיש בו רק שלש על שלש אצבעות, ונטמא רק משום ארבעת הדברים האחרים שהובאו לעיל. הָעוֹר, נטמא רק מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה שמות, שאינו נטמא משום שלש על שלש אצבעות, ואף לא משום אריג, שאפילו אם קצץ את העור לפתילים דקים וארג מהם כלי שאין לו בית קיבול, אינו מקבל טומאה. הָעֵץ, והיינו כלי עץ וכן כל דבר הנעשה מגידולי קרקע, כגון צמר גפן וכדומה, נטמא רק מִשּׁוּם שְׁנַיִם, ואינו נטמא משום שלש על שלש אצבעות, לא משום אריג, ואף לא משום אהל, שאם האהיל על המת כלי עץ או בד העשוי מגידולי קרקע כמו צמר גפן וכדומה, אין העומד תחת האהל נטמא מטומאת המת. וּכְלִי חֶרֶס, נטמא רק מִשּׁוּם שם אֶחָד, ואינו נטמא משום שלש על שלש אצבעות, לא משום אריג, לא משום אהל, ואף לא משום מושב, שאין בו טומאת מדרס. עתה מבארת המשנה את כל הכללים הללו, ופותחת המשנה בדין האחרון, של כלי חרס: כְּלִי חֶרֶס, מִטַּמֵּא רק מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל, כשנכנסה טומאה לתוך אוירו. וקולא נוספת יש בכלי חרס, שכֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס, והיינו כלי חרס שעיקר השימוש שבו הוא ללא בית קיבול, אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם – אף אם בחלקו האחורי, שאין דרך להשתמש בו, יש בו בית קיבול, אינו מקבל טומאה אף אם נכנסה טומאה לאויר זה של אחוריו, כיון שאין זה מקום השימוש העיקרי של הכלי. מוּסָף עָלָיו הָעֵץ, שֶׁבנוסף על טומאת בי קיבול הוּא מִטַּמֵּא גם מִשּׁוּם מוֹשָׁב, והיינו טומאת מדרס. וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז – אין לה מסגרת גבוהה, ונמצא שאין לה בית קיבול, ואף אינה מיוחדת לישיבה, בִּכְלֵי עֵץ הרי היא טְמֵאָה מדרבנן, כיון שיש לה צורת כלי, ומשמשת אדם וכלים יחד, וּבִכְלֵי חֶרֶס, טְהוֹרָה, כיון שאין לה בי קיבול, ואפילו מדרבנן לא גזרו עליה טומאה. מוּסָף עָלָיו הָעוֹר, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא גם מִשּׁוּם אֹהָלִים – אם האהיל על המת נטמא בעצמו ומטמא כל מה שתחתיו. מוּסָף עָלָיו הַשַּׂק, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא גם מִשּׁוּם אָרִיג, אם עשו ממנו בגד קטן, אף שאין לו בית קיבול ואין בו שלש על שלש אצבעות. מוּסָף עָלָיו הַבֶּגֶד, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא גם מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, והיינו אף אם אין זה אריג המשמש כבגד, אלא סתם חתיכת בד שיש בה שלש על שלש אצבעות שנקרעה מבגד גדול, או שהתחיל לארוג בד חדש ועשה בו שלש על שלש אצבעות, הרי הוא מקבל טומאה.