מסכת מגילה, פסקי הלכות, פרק ד (ג)
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
מח. המתרגם לא יגביה קולו יותר מהקורא. וגם לא יקרא בקול נמוך יותר מהקורא, ואם אינו יכול להגביה קולו כמו הקורא, ינמיך הקורא את קולו, כדי שיהיו קולות שניהם שוים.
מט. אין הקורא מתחיל בקריאתו עד שיסיימו הציבור עניית 'אמן' על ברכת התורה. ואין המתרגם מתחיל לתרגם עד שיסיים הקורא את קריאת הפסוק, ואין הקורא ממשיך בקריאתו עד שיסיים המתרגם את תרגום הפסוק הקודם.
נ. אין המפטיר מתחיל בהפטרה עד שיסיימו לגלול את ספר התורה, כדי שגם הגולל יוכל להקשיב להפטרה.
נא. אסור להניח ספר תורה כשהוא פתוח בקריאת התורה, ולצאת. אמנם בין עולה לעולה, מותר. ובין פסוק לפסוק, בשעה שמתרגמים את הפסוק, ספק.
נב. אין הציבור רשאי לצאת מבית הכנסת עד שיצא ספר התורה תחילה. ואם יש שני פתחים, ועומדים להוציא את הספר מהפתח האחד, מותר לצאת תחילה מהפתח האחר. ואם מניחים את ספר התורה בארון הקודש שבתוך בית הכנסת, יש להמתין עד שינטל הספר להצניעו שם.
נג. אחרי שפתחו את ספר התורה לקרוא בו, אסור לדבר כלל, ואפילו לא בדבר הלכה (ורק מי שתורתו אומנותו, כרב ששת, מותר לו ללמוד באותה שעה).
נד. אותו אדם הרגיל להפטיר בנביא בשבת, הוא פורס על שמע, ועובר לפני התיבה, ואם הוא כהן – הוא מתחיל בברכת כהנים. ואם היה המפטיר קטן – אביו או רבו עוברים לפני התיבה מחמתו.
נה. קטן קורא בציבור בתורה, ומתרגם את הקריאה, אך אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו לברכת כהנים אלא אם כן יש עמו כהנים גדולים. ולאחר שהתמלא זקנו יכול הוא לעשות אף דברים אלו.
נו. 'פוחח', שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולים, פורס על שמע, ומתרגם את קריאת התורה, אך אינו קורא בעצמו בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו מברך ברכת כהנים.
נז. עיור מברך ברכת יוצר המאורות, כיון שיש לו הנאה בכך שאחרים רואים ועוזרים לו, ולכן יכול הוא גם לפרוס על שמע. וכן יכול הוא לתרגם, כיון שכל תרגום נאמר בעל פה.
נח. כהן שיש בידו מומים, או שהיו ידיו עקומות או שאינו יכול לחלק את אצבעותיו, או שידיו צבועות בצבעים שונים, לא ישא את כפיו, כיון שהעם מסתכלים בו. אמנם אם רוב בני העיר עוסקים במלאכה שמחמתה ידיהם צבועות כך, מותר.
נט. אדם שעיניו זולגות דמעות תמיד, או שהוא סומא אפילו באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם בני העיר מכירים אותו וכבר רגילים בכך, רשאי.
ס. המסרב לעבור לפני התיבה בבגדים צבועים או בסנדלים, אין מניחים לו כלל לעבור לפני התיבה, מחשש שנזרקה בו מינות.
סא. העושה תפילין של ראש עגולים, אינו מקיים בכך מצוה, ויש בכך סכנה.
סב. המניח תפילין של ראש על מצחו, או את של יד על כף ידו, הרי זו דרך מינות.
סג. ציפה את התפילין בזהב, או שהניח תפילין של יד על בגדו, הרי זו דרך החיצונים, ולא יצא ידי חובתו.
סד. אנשים שאינם יודעים לבטא את האותיות אל"ף ועי"ן כראוי, לא ישאו את כפיהם, ולא ירדו לפני התיבה.
סה. כהן הנושא כפיו, אינו רשאי להוסיף שום ברכה על נוסח ברכת כהנים, ואפילו לא פסוקים מהתורה.
סו. רשאי כהן לישא כפיו אפילו כמה פעמים, אם לאחר שבירך פעם אחת הזדמן לציבור שעדיין לא הגיעו לברכת כהנים.
סז. דברים אלו נאמרים רק בלשון הקודש: קריאת ביכורים, חליצה, ברכות וקללות שאמרו ישראל בכניסתם לארץ, וברכת כהנים.
סח. ברכת כהנים נאמרת רק בעמידה, פנים כנגד פנים, ובקול רם. האנשים העומדים מאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה.
סט. בבית המקדש מזכירים בברכת כהנים את השם המפורש, אך לא בשאר מקומות.
ע. כאשר יש בבית הכנסת שני כהנים או יותר, קורא שליח הציבור 'כהנים', אך אם יש רק כהן אחד, אינו קורא.
(ספר יוחסין)
