מסכת מגילה, פרק א, שיעור 2

גמרא

שנינו במשנה, 'מְגִלָּה נִקְרֵאת באחד עשר' וכו'. מבררת הגמרא, הֵיכָא רְמִיזָא – היכן רמוז במגילה דין זה, שיש כמה ימים הראויים לקריאת המגילה. אָמַר רַב שִמֹן בַּר אַבָּא, שנאמר 'לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם' (אסתר ט לא), ומלשון 'בזמניהם' יש ללמוד שזְמַנִּים הַרְבֵּה תִּקְנוּ לָהֶם חֲכָמִים. שואלת הגמרא, מנין שכוונת הפסוק לרבות ימים רבים, וְאֵימָּא – שמא נאמר שכוונת הפסוק לאַרְבֵּיסַר וַחֲמֵיסָר – י"ד וט"ו באדר, שהם הימים המפורשים במגילה למוקפים ולפרזים, ומנין לרבות ימים נוספים. משיבה הגמרא, אִם כֵּן, שכוונת הפסוק רק לי"ד וט"ו, לֵימָא קְרָא – היה הפסוק אומר לשון 'זְמַנָּם', שזו גם כן לשון רבים, מַאי – ומדוע נכתבה לשון 'זְמַנֵּיהֶם', שמשמעותה ריבוי גדול יותר, שְׁמַע מִינָּה – יש ללמוד מכך שבא הפסוק לרבות הַרְבֵּה ימים. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְאֵימָּא – שמא נאמר שבא הפסוק לרבות רק שני ימים נוספים מלבד י"ד וט"ו, והיינו הימים תְּרֵיסַר וּתְלֵיסַר – שנים עשר ושלשה עשר באדר, ולא את יום אחד עשר. משיבה הגמרא, תְּלֵיסַר – יום שלשה עשר באדר, זְמַן קְהִלָּה לַכֹּל הִיא – זהו זמן שכל ישראל נקהלו בו להילחם עם אויביהם, ופשוט שיום זה ראוי לקריאת המגילה, שהרי עיקר הנס היה ביום זה, וְלֹא צָרִיךְ קְרָא לְרִבּוּיֵי – ולא הוצרך הפסוק לרבות יום זה בפירוש, ונמצא שהריבוי של לשון 'זמניהם', שבא לרבות יומיים נוספים, מרבה את הימים י"א וי"ב. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְאֵימָּא – שמא נאמר שבא הפסוק לרבות את הימים שִׁיתְסַר וְשִׁיבְסַר – ששה עשר ושבעה עשר באדר, ומנין לנו לרבות דווקא את הימים הקודמים. משיבה הגמרא, אָמַר קְרָא (אסתר ט כז) 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה', ומלשון 'וְלֹא יַעֲבוֹר' יש ללמוד שלעולם אין קריאת המגילה לאחר יום ט"ו, וממילא ודאי שהריבוי שבפסוק בא להוסיף את הימים שקודם י"ג באדר.

הגמרא מביאה מחלוקת בדין זה של קריאת המגילה בימים שונים: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא סְתִימָתָאָה – שֶׁסָּתַם רבי את דברי המשנה כשיטתו, דְּדָרִישׁ – שהוא דורש את לשון הפסוק 'זְמַן' 'זְמַנָּם' 'זְמַנֵּיהֶם', כלומר, מכך שלא נאמר 'זמן' ולא 'זמנם' אלא 'זמניהם', יש לרבות יומיים נוספים לקריאת המגילה, מלבד י"ד וט"ו המפורשים בפסוקים, ומלבד י"ג שהוא זמן קהילה לכל. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַן הַזֶּה, הוֹאִיל וּמִסְתַּכְּלִין בָּהּ, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, הוֹאִיל וְעֵינֵיהֶם שֶׁל עֲנִיִּים נְשׂוּאוֹת לְמִקְרָא מְגִלָּה כְּדֵי לְחַלֵּק לָהֶם מָעוֹת פּוּרִים, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ. וְיֵשׁ שֶׁגּוֹרְסִין, 'הוֹאִיל וּמִסְתַּכְּנִין בָּהּ', כְּלוֹמַר, בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַעֲמִידִים דָּתֵיהֶן – נוהגים בגלוי במצוות התורה וְאֵין בָּאִין מחמת כן לִידֵי סַכָּנָה, הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ בְּאַחַד עָשָׂר בִּשְׁנֵים עָשָׂר בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁמִּסְתַּכְּנִין יִשְׂרָאֵל בְּדָתֵיהֶם, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ, שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא, שבזמן הזה אין לקרוא את המגילה אלא בי"ד ובט"ו.

שנינו במשנה, 'כְּרַכִּים הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר'. מבררת הגמרא, מְנָּא לָן דין זה, שהדרים בכרכים המוקפים חומה קוראים את המגילה בט"ו, והרי לא נכתב הדבר בפירוש במגילה. משיבה הגמרא, אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא (אסתר ט יט) 'עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ', וּמִכך דִּפְרָזִים עושים את יום הפורים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יש ללמוד שהמֻקָּפִין חוֹמָה עושים בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, שהרי נאמר במגילה (ט כא) 'לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה'.

מוסיפה הגמרא, וְהעיר שׁוּשַׁן הבירה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, והיה ראוי שיהא דינה כערים הפרוזות, הקוראים בי"ד, מכל מקום קוֹרִין בה את המגילה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, דִּכְתִיב (אסתר ט יח) 'וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה', מַאי טַעֲמָא, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בּוֹ נֵס – כיון שניתן להם להרוג בשונאיהם גם ביום י"ד, ונחו רק בט"ו, קבעו כך לדורות.