מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 47

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָאוֹמְרָן – האומר פסוקים אלו בַּגְּבוּלִין, כלומר, מחוץ לבית המקדש, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, כיון שלא תיקנו לומר פסוקים אלו אלא לכבוד השם המפורש המוזכר במקדש. אָמַר רַב חִינָנָא בַּר פַּפָּא, תֵּדַע – הראיה לכך שאין לומר כן מחוץ למקדש, שֶׁהרי בַּמִּקְדָּשׁ נַמִּי לֹא בָּעֵי לְמֵימְרִינְהוּ, (והטעם לכך, כְּלוּם (-וכי) יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ מַאֲזִין לברכות, ואין זה ראוי לומר פסוקים באותו הזמן. מביאה הגמרא את דעת החולק, אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא, תֵּדַע דְּבַגְּבוּלִין נַמִּי מִיבָּעֵי לְמֵימְרִינְהוּ – הראיה לכך שבכל מקום צריך לומר פסוקים אלו), כְּלוּם (-וכי) יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ מַסְבִּיר פָּנִים להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו, ומודה על הברכה, וגם כאן על המתברכים לומר פסוקים אלו, המראים שאנו מודים לה' על הברכות. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מֵרֵישׁ – בתחילה, הֲוָה אָמֵינָא לְהוּ – הייתי אומר פסוקים אלו בזמן ברכת כהנים, כֵּיוָן דְּחַזַּאי לְרַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ – כיון שראיתי את רבי אבא מהעיר עכו דְּלֹא אָמַר לְהוּ – שאינו אומר פסוקים אלו, אָנָּא נַמִּי לֹא אָמֵינָא לְהוּ – גם אני איני אומרם.

הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא בברכות (לב:) שם מובאים דינים נוספים בענין ברכת כהנים: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ הרי זה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לברך ברכת כהנים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו א טו) 'וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ', הרי ששפיכות דמים גורמת שיעלים ה' עיניו מברכת הכהנים.

גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם אַרְבָּעָה פְּעָמִים בַּיּוֹם (תענית כו:), כהן שִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. מבררת הגמרא, מְנָּא לָן דין זה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם (-בשם) בַּר קַפָּרָא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כֹּהֵן מְבָרֵךְ (במדבר ו כב) לְפָרָשַׁת נָזִיר (שם ו כא), לוֹמַר לְךָ, מַה נָּזִיר אָסוּר בִּשתיית יַּיִן, כמפורש בפסוק, אַף כֹּהֵן הבא לברך את העם בברכת כהנים אָסוּר בִּשתיית יַּיִן.

שנינו במסכת סוטה (מ.), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת בְּסַנְדְּלֵיהֶן לַדּוּכָן, וְזוֹ אַחַת מִתֵּשַׁע תַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, מחשש שכאשר יבוא אחד הכהנים לעלות לדוכן תיפסק רצועה בסנדלו, ויתעכב כדי לתקנה ומחמת כן לא יעלה לדוכן, וירננו אחריו שבן גרושה או חלוצה הוא ונפסל לכהונה ומחמת כן לא עלה לדוכן.

שנינו במשנה, 'הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְבוּעִין, אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבֹר'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בדין זה. ומבארת, אנו חוששים שֶׁמָּא מִינוּת נִזְרְקָה בּוֹ, שכן דרך המינים עובדי עבודה זרה להקפיד על צבע הבגדים בזמן התפילה, ולכן אין מניחים אותו לעבור כלל לפני התיבה כשליח ציבור.

משנה

הָאוֹמֵר לפני ה' 'יְבָרְכוּךָ טוֹבִים', הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ מִינוּת, כיון שבזמנם היו מינים המאמינים בשתי רשויות למעלה, אחת מטיבה ואחת מריעה, ומשמעות דבריו שרק אותם שטוב להם יברכוך, כאילו אינך אלוה אלא עליהם, ולכן משתיקים אותו (ויש מפרשים שמשמעות הדבר הוא שרק בני אדם צדיקים יברכו את ה', ולא הרשעים, ואין הדבר כן, לפי שצריכים ישראל לצרף בתפילתם גם את הרשעים (רש"י)). האומר 'עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ', כלומר, כשם שריחמת על האם במצוות שילוח הקן, וצוית שלא יקחו את האפרוחים כשהיא נמצאת במקום, כך תרחם עלינו, ובאמת אין לומר כן, כי אף ש'רחמיו על כל מעשיו', אין זה טעם המצוה, אלא זו גזירת ה', וְכן האומר 'עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ', ומשמע שמברך את ה' רק על הדברים הטובים, ובאמת חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וכן האומר 'מוֹדִים, מוֹדִים', ומשמע שמקבל עליו שתי רשויות חס ושלום, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שלא יאמר כן. הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת – המסביר שהפסוקים 'עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה' (ויקרא יח ז) וכן שאר איסורי עריות, אינם כפשוטם, אלא הכוונה שלא יגלה את קלון אביו או אמו ברבים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שהרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הָאוֹמֵר שפירוש הפסוק 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' (ויקרא יח כא) הוא 'וּמִזַרְעָךָ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא', כלומר, לא תישא ארמית שתתעבר ותוליד בן גוי שיעבוד עבודה זרה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה, כיון שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שמשמע מפירושו שיש בנישואי ארמית כרת במזיד וחטאת בשוגג, ואין הדבר כן.