מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 49

מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר (שמואל ב' יג) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה אַבְשָׁלוֹם בִּנְשֵׁי אָבִיו (שמואל ב' טז כב), נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, וְלֹא חַיְישִׁינָן לִכְבוֹדוֹ שֶׁל דָּוִד, כיון שכך היה עונשו, שיהא הדבר מפורסם, כפי שאמר לו נתן הנביא. מַעֲשֵׂה פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה (שופטים יט), נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, ואין חוששים לכבודם של שבט בנימין. פרשת התוכחה של יחזקאל (פרק טז) הפותחת בפסוק 'בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ', נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, ואין חוששים לכבודם של ישראל. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁקָּרָא לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר את פרשת 'הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ', והקפיד על כך רבי אליעזר, מאחר והוא סבר שאין לקרוא פרשה זו בציבור, אָמַר לֵיהּ לאותו אחד, צֵא וְהוֹדַע אֶת תּוֹעֲבוֹת אִמְּךָ, ואמרו בגמרא שחיפשו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. פוסק הרי"ף, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כמותו, אלא מותר לקרוא פרשה זו (ומכל מקום אותו אחד נהג שלא כדין, כיון שלא היה לו להפטיר במקומו של רבי אליעזר קודם שישאלנו במה להפטיר).

וְהַמֶּרְכָּבָה – מעשה המרכבה שראה יחזקאל (יחזקאל א), קוֹרִין אוֹתָהּ לָרַבִּים. מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, שנאמר בו (בראשית לה כב) 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו', נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם, משום כבודו של ראובן. מַעֲשֵׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לְמקום ששמו כָבוּל, וְהָיָה קוֹרֵא בתורה את הפסוק 'וַיְהִי בִּשְׁכֹן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר', וְאָמַר לוֹ לַמְתֻרְגְּמָן, אַל תְּתַרְגֵּם אֶלָּא אַחֲרוֹן – את החלק האחרון, 'ויהיו בני יעקב שנים עשר', שהוא כפסוק בפני עצמו מאחר ויש פיסקא לפניו, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים.

שנינו במשנה, 'מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם'. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, הטעם שאין מתרגמים אותו בציבור, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וְאֵלּוּ הֵן הפסוקים של מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי, מִ'וַּיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה' עַד 'וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרוּעַ הוּא' (שמות לב כא-כה), (ועד) (וְעוֹד) פָּסוּק אחד אינו מִתַּרְגֵּם', והוא 'וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן' (שם לב לה).

עוד שנינו במשנה, פסוקי 'בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נִקְרָאִים וְלֹא מִתַּרְגְּמִין'. מבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם שנאמר בהם (במדבר ו כו) 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ', ומאידך נאמר על ה' (דברים י יז) 'אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים', והשומעים יחשבו שיש סתירה בין המקראות (ובגמרא (נדה ע:) מבואר שאין זו סתירה, כי קודם גזר דין נושא ה' פנים, ולאחר גזר דין אינו נושא פנים).

עוד שנינו במשנה, 'מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין'. מקשה הגמרא, וְהָא אָמַרְתָּ – והרי שנינו בברייתא לעיל שמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא, הָא – דין זה האמור במשנה, שמעשה אמנון לא נקרא ולא מתרגם, היינו במקום דִּכְתִיב 'אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד', שנאמר (שמואל ב' יג א) 'וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד', ומשום כבודו של דוד אין קוראים ואין מתרגמים זאת בציבור. וְהָא – והאמור בברייתא שקוראים ומתרגמים, היינו בשאר הפסוקים, דִּכְתִיב 'אַמְנוֹן' סְתָמָא – סתם, ולא מוזכר שהיה בנו של דוד.