מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 4

שנינו במשנה, 'וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוֹטְטִין אוֹתָן'. מדייקת הגמרא, חֲטִיטָה, והיינו ניקור בורות המים מהזבל המעורב בהם, אִין – אכן מותר לעשות זאת בחול המועד לצורך רבים, אבל חֲפִירָה – לחפור בורות חדשים, אפילו שהם לצורך רבים, לֹא – הדבר אסור. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה המדוייק מהמשנה, שאסור לחפור בורות חדשים במועד אפילו כשהם לצורכי רבים, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִים לָהֶם עתה, אֲבָל אם רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם במועד, אֲפִילּוּ חֲפִירָה נַמִּי (-גם כן) מוּתָּר. וְהוּא הַדִּין לְבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים, שאם יש בהם צורך לרבים, מותר לחופרם בחול המועד. וּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד, חוֹטְטִין אוֹתָם – מנקרים אותם מהלכלוך שיש בהם, וְשָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן – ממלאים את הסדקים בסיד, כדי שלא יזובו המים דרך הסדקים ויבלעו בקרקע, אֲבָל לֹא חוֹפְרִים בורות חדשים של יחיד במועד, אֲפִילּוּ כְּשֶׁהַיָּחִיד צָרִיךְ לָהֶם. וּבורות של יחיד שכבר קיימים, אלא שהם טעונים תיקון, אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם במועד, אֵין חוֹטְטִין אוֹתָן, וְאֵין שָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין חוֹפְרִין. אֲבָל כּוֹנְסִין לְתוֹכָן מַיִם שאוספים בכלים ממקומות שונים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם במועד, כיון שאין בכך טירחה מרובה.

שנינו במשנה, 'וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יוֹצְאִין לְקַוֵּוץ אֶת הַדְּרָכִים – ליטול את הקוצים מהדרכים, וּלְתַקֵּן אֶת הָרְחוֹבוֹת שבהם מנחמים את האבלים כשהם חוזרים מבית הקברות, וְאֶת הָאִסְטְרָטוֹת – שווקים של סחורות, וְלָמוֹד (-למדוד) אֶת הַמִּקְוָאוֹת, שמא מחמת החום נחסרו המים ואין בהם שיעור ראוי, וכָּל מִקְוֶה שמוצאים שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה כראוי, מַרְגִילִין לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה – פותחים עבורו את המעיין הרחוק, עד שיזרמו לתוכו מים שישלימוהו לארבעים סאה (אך אי אפשר לשאוב מים ולהביא לשם, שהרי מים שאובים פסולים למקוה). וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא יָצְאוּ בית דין שבאותה העיר וְלֹא עָשׂוּ כָּל אֵלּוּ הדברים, ונגרמו מכך נזקים לבני אדם, שֶׁכָּל הדָּמִים שֶׁנִּשְׁפָּכִים שָׁם מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילוּ הֵם שְׁפָכוּם, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי תיקון ערי מקלט כדי שלא ירצח גואל הדם את הרוצח בשגגה (דברים יט י) 'וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים', כלומר, שאם ישפך דם נקי בארץ, מיוחס הדבר לבית דין שהיו צריכים לתקן את הדברים והמקומות העלולים לגרום לנזקים.

שנינו במשנה 'וּמְצַיְּינִין עַל הַקְּבָרוֹת'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, רֶמֶז לְצִיּון הַקְּבָרוֹת מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן הוא נלמד, תַּלְמוּד לוֹמַר בענין התקופה שלאחר מלחמת גוג ומגוג על אדמת ישראל, שיהיו הרוגים רבים מפוזרים, 'וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג' (יחזקאל לט טו), ואין זה ציווי לעשות כן, אלא שמתאר הנביא את מה שיעשו ישראל באותו זמן, ויש בכך רמז שזו ההנהגה הראויה, לציין את מקום הקברים. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד שיש לציין את הקברים, שנאמר לגבי מצורע (ויקרא יג מה) 'וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא', ויש לדרוש את הפסוק לגבי טומאת מת, וכאילו הטוּמְאָה קוֹרְאָה לוֹ וְאוֹמֶרֶת לו 'פְּרוֹשׁ', והיינו על ידי שמציינים את הקברות. אַבַּיֵּי אָמַר, יש ללמוד דין זה מהפסוק (ויקרא יט יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל', והרי אם לא יציינו את מקום הקברות, יגרמו מכשול לכהנים.

שנינו במשנה, 'וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם'. מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – במה שונים ימים אלו של חול המועד, שדווקא בהם יוצאים שלוחי בית דין על הכלאים. אָמַר רַבִּי (עקיבא) (יַעֲקֹב), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם שְׂכַר פְּעוּלָה דְּמוֹזְלֵי גַּבָּן – כיון שבחול המועד השלוחים יכולים לשכור פועלים לעקירת הכלאיים יותר בזול מכל השנה, מאחר ובין כך בני אדם בטלים ממלאכתם.

משנה

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִין בחול המועד אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן על ידי עשיית חריצים בקרקע מאילן לאילן, ועל ידי זה עוברים המים אל החפירה שסביב האילן, כיון שאין בכך טירחה מרובה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקוּ אֶת כָּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ, והיינו בשדה של בית הבעל שאסור להשקותה, ואף שעל ידי השקאה זו תהיה לה תועלת, מכל מקום כיון שאין נזק בהימנעות מכך, הדבר אסור בחול המועד. דין נוסף, אף בשדה של בית השלחין, שמותר להשקותה, מכל מקום זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ – לא השקו אותם מִלִּפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקוּם בַּמּוֹעֵד, כיון שאין הפסד בכך שלא ישקו אותם כעת, ואם היו נפסדים מחמת חוסר מים, כבר היה הנזק קורה בערב המועד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּזֶה וּבְזֶה – בין בהשקאת השדה כולה של בית הבעל, ובין בהשקאת זרעים שבבית השלחין אף שלא הושקו קודם המועד, כיון שהם סוברים שהותרה מלאכה במועד אף כשאין חשש הפסד, אם יש בכך תועלת.