מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 5

גמרא

שנינו במשנה, 'זרעים שלא שתו מלפני המועד, לא ישקום במועד'. אָמַר רַב יְהוּדָה, וְאִם הָיְתָה זו שָׂדֶה מְטוּנֶנֶת – לחה, כעין טיט, מוּתָּר להשקותה, דאף שלא השקו אותה לפני המועד, כיון שהיא לחה הרי זה כאילו היא מושקית ועומדת. תַּנְיָא נַמִּי הָכֵי – שנינו כן אף בברייתא, וכו', שאם היתה זו שדה מטוננת, הדבר מותר.

פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו: וּמִסְתַּבְּרָא דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, האוסר להשקות שדה של בית הבעל, השותה מי גשמים, וכן אוסר הוא להשקות אפילו שדה של בית השלחין, אם לא השקוה לפני המועד. וְאַף עַל גַּב דְּהוּא יָחִיד בְּמָקוֹם רַבִּים, שהרי חכמים במשנתנו חולקים עליו, מכל מקום מסתבר שההלכה כמותו, דְּהָא שְׁמַעְתָּא דְּרַב יְהוּדָה כְּוָותֵיהּ אָזְלָה – שהרי דבריו של רב יהודה נאמרו בשיטת רבי אליעזר בן יעקב, דְּקָאָמַר רב יהודה, וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה מְטוּנֶנֶת מוּתָּר, ומשמע שדעתו לפסוק כרבי אליעזר בן יעקב, האוסר, ולכן הוצרך לפרש שיש אופן שבו הוא מתיר.

וְהָא דְּדָיֵיק מִינֵּיהּ רָבִינָא – ודין זה שדייק רבינא מדברי רב יהודה, וְאָמַר, שְׁמַע מִינָּה – יש ללמוד מההיתר של רב יהודה להשקות שדה מטוננת, הַאי תַּרְבִּיצָא – גינה זו שמאחורי הבתים, שמגדלים בה ירקות לריח טוב ולמראה, ודי לה בהשקאה מועטת, שָׁרֵי לְתַרְבּוֹצֵי בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – מותר להשקותה בחול המועד, אַקְשִׁינַן לֵיהּ – הקשתה הגמרא על דבריו, שְׂדֵה גָּרִיד – שדה יבשה, מַאי טַעֲמָא לֹא – מדוע אסור להשקותה בחול המועד, אַפְלָא לְשִׁוּוּיִי חָרְפָא – כיון שבהשקאה זו הוא רק בא לזרז את הצמחת הפירות ולהרויח, אך אין חשש הפסד אם לא ישקה, הָכֵי נַמִּי – גם כאן, באותה תרביצא, אין חשש הפסד, אלא אַפְלָא לְשִׁוּוּיִי חָרְפָא – רצונו רק לזרז את צמיחת הפירות, וְלֹא פָּרִיק – ולא תירצה על כך הגמרא, וממילא יש ללמוד מכך שאין הלכה כדברי רבינא, ואסור להשקות תרביצא בחול המועד.

משנה

צָדִין – מותר לצוד אֶת הָאֵישׁוּת (-מין בעל חיים המזיק לתבואה), וְאֶת הָעַכְבָּרִים, בִּשְׂדֵה הָאִילָן וּבִשְׂדֵה הַלָּבָן – שדה תבואה, כְּדַרְכּוֹ, ללא שינוי, בַּמּוֹעֵד, ואין בזה משום מלאכה האסורה בחול המועד, וּבִשְׁבִיעִית, ואין חוששים שכשחופר וסותם את חוריהם ייראה הדבר כאילו הוא עודר בשדהו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׂדֵה אִילָן רשאי לצודם כְּדַרְכּוֹ, כיון שהם גורמים לנזק גדול, וְאילו בִשְׂדֵה הַלָּבָן, יש לצודם בחול המועד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, אלא בדרך שינוי.

וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה – אם נפרצה גינתו של האדם רשאי לגודרה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה את הגדר כְּדַרְכּוֹ.

גמרא

שנינו במשנה, 'צדין את האישות'. מבררת הגמרא, מַאי – מי היא אותה בריה הקרויה 'אֵישׁוּת', אָמַר רַב יְהוּדָה, זו בְּרִיָּה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם, והיא תנשמת (יש אומרים שזו חפרפרת, שעיניה קטנות מאד ומכוסות שער, ויש אומרים שזהו החולד, שאין לו עיניים כלל).

שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׂדֵה הָאִילָן צד כְּדַרְכּוֹ'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כֵּיצַד צד בעלי חיים אלו כְּדַרְכּוֹ, חוֹפֵר גּוּמָא באדמה, ששם נכנסת האישות, וְתוֹלֶה בָּהּ מְצוּדָה. וְכֵיצַד צד אותם שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, נוֹעֵץ שַׁפּוּד באדמה, וּמַכֶּה על השפוד בַּקַּרְדֹּם, וּמְרָדֶה הָאֲדָמָה תַּחְתֶּיהָ, ועל ידי זה עושה הוא גומא באדמה בדרך שינוי.

שנינו במשנה בדברי חכמים, 'צדין את האישות כו' ובשדה הלבן כדרכו'. תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כְּשֶׁאָמְרוּ חכמים שמותר לצוד את האישות בִּשְׂדֵה הַלָּבָן כְּדַרְכּוֹ, לֹא אָמְרוּ כן אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן הַסְּמוּכָה לְאִילָנוֹת, כיון שיש לחשוש שֶׁמָּא יֵצְאוּ מִשְּׂדֵה הַלָּבָן לשדה האילן, וְיַחֲרִיבוּ אֶת הָאִילָנוֹת, אבל בשדה הלבן שאינה סמוכה לאילנות לא התירו זאת, כיון שאין האישות מזיקה כל כך בשדה הלבן.