מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 6

שנינו במשנה, 'וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה במועד'. מבררת הגמרא, כֵּיצַד מְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה במועד. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר, בְּהוּצָא וְדַפְנָא – בעלים של דקל ונסרים של עץ, שאין זה קירוי המתקיים זמן רב, וניכר שנעשה כן דרך עראי מחמת קדושת המועד. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו בענין זה, צָר בִּצְרוֹר – מקרה באבנים, וְאֵינוֹ טָח בין האבנים בְּטִיט, ויש בכך היכר שאין זו מלאכה גמורה.

אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאין לבנות במועד קירוי גמור של הפירצה, אֶלָּא בכּוֹתֶל גִּנָהּ שנפרץ, שאין חשש נזק ממש מחמת הפירצה, אלא שאינו רוצה שבני רשות הרבים יסתכלו לתוך גינתו. אֲבָל כּוֹתֶל חָצֵר שנפרץ, שיש חשש שיכנסו גנבים מהפירצה ויגנבו את ממונו, בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ, שהרי זו מלאכת דבר האבד, שהותרה בחול המועד. וְדַוְקָא בּוֹנֶה – התירו רק לבנות את הפירצה הקיימת, אֲבָל סוֹתֵר, לֹא – אך אסור לסתור את הכותל במועד כדי לחזור ולבנותו. וְאמנם כוֹתֶל גּוֹהֶה – כותל הנוטה ליפול, ויש בו סכנה, סוֹתְרוֹ וּבוֹנֶה במועד. כִּדְתַנְיָא בברייתא, כּוֹתֶל גּוֹהֶה – הנוטה ליפול לִרְשׁוּת הָרַבִּים, סוֹתֵר וּבוֹנֶה במועד כְּדַרְכּוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

משנה

נאמר בתורה לגבי נגע צרעת (ויקרא יג מד) 'אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא, טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן', ומלשון סיום הפסוק למדו חכמים שגם אדם שיש בו נגע המטמא, אינו טמא עד שיגיד זאת הכהן בפיו. משנתנו דנה האם מראים נגעים לכהן בחול המועד כדי שיפסוק האם האדם טהור או טמא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּמּוֹעֵד, בִּתְחִלָּה – בפעם הראשונה, לְהָקֵל, שאם רואה הכהן שהוא טהור יאמר לו זאת, ובכך גורם לו שמחה, וְלֹא לְהַחְמִיר, שאם רואה הכהן שהנגע טמא, לא יאמר כלום, ורק אחרי המועד יטמאנו, כדי שלא להצריכו לצאת במועד מחוץ למחנה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין רואים נגעים כלל בחול המועד, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר, כיון שהם סוברים שאין הכהן רשאי לשתוק אחרי ראיית הנגע, ואם יראה שהוא טמא יהיה חייב לומר לו זאת, ולכן אמרו שאין הכהן רואה את הנגעים במועד כלל.

מביאה המשנה מחלוקת נוספת בענין חול המועד: וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם בחול המועד את עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, שבתחילה היו קוברים את המתים קבורה זמנית בבורות, ולאחר שנתעכל הבשר היו מעבירים את העצמות לקבר מכובד יותר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שִׂמְחָה לוֹ, כיון שאחר שנתעכל הבשר הסתיים דינו של המת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הוּא לוֹ, כי אף על פי שאין אבילות חלה עליו באותה שעה, שאין אבילות במועד, ואף על פי שלאחר זמן יש לו שמחה מכך שנפטרו מן הדין, מכל מקום באותה שעה נגרם לו צער מראיית עצמות אביו ואמו, ולכן אסור לעשות כן בחול המועד.

וְלֹא יְעוֹרֵר האדם בני אדם אחרים שיבכו עימו עַל מֵתוֹ, וְלֹא יִסְפְּדוֹ – לא יספיד את מתו, ושני דברים אלו אסורים קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלוֹשִׁים יוֹם, ובגמרא יבואר טעם דין זה.

גמרא

שנינו במשנה שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי האם מותר לאדם ללקט את עצמות הוריו בחול המועד. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – מקובל בידינו כלל זה, דְּבכל מקום שנחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וגם כאן יש לפסוק הלכה כמותו, שאסור לעשות כן במועד.

שנינו במשנה, 'וְלֹא יְעוֹרֵר עַל מֵתוֹ וכו' ולא יספדו קודם לרגל שלשים יום'. מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה זמן זה של שְׁלֹשִׁים יוֹם, שאסור לעורר בכיה ולהספיד את המת. מביאה בזה הגמרא שני ביאורים, אָמַר רַב כַּהֲנָא, מחמת מַעֲשֶׂה שהיה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁכָּנַס (-שאסף) מָעוֹתָיו לַעֲלוֹת לָרֶגֶל, וּבָא הַסַּפְדָן וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ להספיד את אחד מקרוביו, וּנְטַלְתָּן אִשְׁתּוֹ וּנְתָנָתָן לוֹ – לספדן, בשכר הספדו, וְנִמְנַע אוֹתוֹ הָאִישׁ מִלַּעֲלוֹת לָרֶגֶל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ חכמים, לֹא יְעוֹרֵר אדם עַל מֵתוֹ, וְלֹא יִסְפְּדֶנּוּ, קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם, כיון ששלשים יום קודם החג מתחילים לדרוש בהלכות החג, ומאותה שעה דרך בני אדם לאסוף ממון לצורכי הרגל (ואף בזמן הזה, שאין עולים לרגל, חששו שלא ישארו לו מעות להוצאות יום טוב).

טעם נוסף לדין זה: וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לְפִי שֶׁאֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מעת שבכו עליו או הספידוהו, ולכן כבר שלשים יום קודם הרגל אסור לעורר עליו בכי או להספידו.

מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק ביניהם לענין הדין. ומשיבה, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – החילוק יהא באופן דְּקָא עָבְדֵי בְּחִנָּם – שמעוררים בכי או מספידים בחינם, שבאופן זה לא שייך החשש שאמר רב כהנא, שלא יהיו לו מעות ליום טוב, ומאידך שייך החשש של שמואל, שלא ישתכח צערו על המת בזמן הרגל.