מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אָמַר רַב יֵיבָא, הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא – מעשה היה כשהייתי עומד לפני רב הונא, שָׁמְעָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא דְּאַפְקָהּ שֵׁם שָׁמַיִם מִפּוּמָהּ לְבַטָּלָה – שמע רב הונא אשה אחת שמוציאה שם שמים לבטלה, שַׁמְּתָהּ – נידה אותה רב הונא, וְשָׁרָא לָה לְאַלְתַּר בְּאַנְפָּהָא – והתיר לה את הנידוי מיד בפניה. שְׁמַע מִנָהּ תְּלַת – ויש ללמוד ממעשה זה שלשה דינים, שְׁמַע מִנָהּ הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרָה של שם ה' לבטלה מִפִּי חֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ. וּשְׁמַע מִנָהּ, נִדּוּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו, ולכן התיר לה רב הונא את הנידוי בפניה. וּשְׁמַע מִנָהּ, אֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְלוּם – אין צורך להמתין זמן מסוים בין הנידוי להתרתו, אלא מיד אחר הנידוי אפשר להתירו.
אָמַר רַב גִּידְּל, אָמַר רַב, תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ – רשאי לנדות את עצמו, וּמֵפֵר לְעַצְמוֹ – ורשאי להתיר לעצמו את הנידוי, ואינו צריך אחרים שיתירוהו. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין זה פשוט הוא, כיון שמתיר הוא נידוי של אחרים, מדוע שלא יוכל להתיר נידוי של עצמו. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור הייתי לומר שנאמר בזה הכלל ש'אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין', ואינו יכול להתיר את נידוי עצמו, קָא מַשְׁמָע לָן – השמיענו רב שיכול הוא להתיר את נידוי עצמו.
עוד למדנו במסכת נדרים (ח.) אָמַר רַב יוֹסֵף, נִדּוּהוּ בַּחֲלוֹמוֹ – אדם שחלם שמנדים אותו, הרי זה כעין נבואה, וצָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּירוֹ, כיון שבכל מקום שיש עשרה שורה השכינה. וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא – ובתנאי שיהיו אלו עשרה בני אדם הלומדים הלכות, אֲבָל מַתְנוּ וְלֹא תָּנוּ – אבל עשרה השונים משניות ולא הלכות, לֹא – אין מתירים לו. וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא – אמנם אם אין שם עשרה הלומדים הלכות, יכולים להתיר לו אֲפִילּוּ עשרה דמַתְנוּ משניות וְלֹא תָּנוּ הלכות. וְאִי לֵיכָּא – ואם אין לו אפילו עשרה בני אדם הלומדים משניות, לֵיזִיל וְלִיתֵיב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים – ילך וישב בפרשת דרכים, וְיָהֵיב שְׁלָמָא לְבֵי עֲשָׂרָה – ויאמר 'שלום' לעשרה בני אדם שיעברו שם, ודבר זה יועיל לו להגן עליו בינתיים מהיסורים (תוספות), עַד דְּמִיקַּלְעִן לֵיהּ עֲשָׂרָה דְּתָנוּ הִלְכְתָא – עד שיזדמנו לו עשרה בני אדם השונים הלכות, והם יתירו לו את הנידוי.
אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרָבִינָא, יָדַע מַאן שַׁמְּתֵיהּ – אם יודע האדם מי הוא שנידה אותו בחלום, מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵיהּ – האם יכול הוא ללכת לאותו אדם שיתיר את נידויו, ולא יצטרך עשרה שיתירוהו. אָמַר לֵיהּ רבינא, הרי יתכן שרק לְשַׁמּוֹתֵיהּ שַׁוְיוּהָּ שָׁלִיחַ – מינוהו שליח מן השמים רק לנדותו, אבל לְמִישְׁרֵי – להתיר את נידויו, לֹא שַׁוְיוּהָּ שָׁלִיחַ – לא מינוהו כשליח.
אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא לְרַב אַשִׁי, שַׁמְּתֵיהּ וְשָׁארֵי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ – אם נידוהו בחלום והתירו לו את הנידוי באותו חלום, מַאי – מה דינו, הא צריך הוא התרה נוספת בהקיץ או לא. אָמַר לֵיהּ (רַב אָחָא בְּרֵיהּ), אין ההתרה שבחלום מועילה, והטעם לכך, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַּר (-תבואה) בְּלֹא תֶּבֶן, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַחֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, ויתכן שהנידוי שבחלום היה אמיתי, וההתרה היתה הדברים הבטלים שבו, וצריך הוא התרה אחרת, בהקיץ.
הרי"ף חוזר להביא את סוגיות הגמרא כאן: אָמַר רַב הוּנָא, כשגלתה הסנהדרין והיתה בָּעיר אוּשָׁא, הִתְקִינוּ, אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח – חטא בחטא שראוי לנדות עליו, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בפרהסיא, מפני כבודו, אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ 'הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתְךָ', כלומר, חוס על כבודך ושב בביתך, והוא יבין מכך שיש לו לנהוג נידוי, ולא יבוא לבית המדרש שלשים יום. חָזַר וְסָרַח, מְנַדִּין אוֹתוֹ בפירוש, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, שלא יאמרו שנושאים לו פנים.
מביאה הגמרא את דעת החולק על דין זה, וְרב הונא, שאמר שתלמיד חכם שחטא מנדים אותו, פְּלִיגָא – חולק הוא על דבריו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד ה) 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם, וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה', (ואף שלפי הפשט עוסק הפסוק בנביא שקר, שיכשל כפי שנכשל האדם ההולך בלילה בחשיכה), יש לדרוש מהפסוק שאם נכשל אדם גדול בחטא, כַּסֵּהוּ כְּלַיְלָה – יש לכסות על מעשיו כפי שהלילה מכסה ומסתיר את הדברים, ואין מנדים אותו בפרהסיא, והיינו אף אם חזר וחטא כמה פעמים, ושלא כדברי רב הונא, שבפעם השניה מנדים אותו בפרהסיא.
אָמַר רַב פַּפָּא, תֵּיתֵי לִי – יבוא לי שכר מהשמים על כך דְּלֹא שַׁמְּתִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן מֵעוֹלָם – שמעולם לא נידיתי תלמיד חכם. שואלת הגמרא, אֶלָּא כִּי מִחַיֵּיב צוּרְבָא מֵרַבָּנָן שַׁמְתָּא הֵיכִי עָבֵיד – אם כן כיצד היה רב פפא נוהג כאשר היה תלמיד חכם מתחייב נידוי. משיבה הגמרא, כִּי הָא דִּבְמַעֲרָבָא – היה נוהג כפי שנהגו בארץ ישראל, ששם מִמְּנוּ אַנִּגְדָא דְּצוּרְבָא מֵרַבָּנָן – היו עומדים למנין לחייב תלמיד חכם במלקות על חטא שחטא, וְלֹא מִמְּנוּ אַשַּׁמְתָּא – ולא היו נימנים לנדות תלמיד חכם, כיון שהנידוי חמור יותר ממלקות.
