הגמרא מביאה מימרות שונות בענין חומר הנידוי: מבררת הגמרא, מַאי – מה משמעות לשון 'שַׁמְתָּא'. אָמַר רַב, הרי זה כראשי התיבות 'שָׁם מִיתָה', שזה סופו של המנודה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, 'שְׁמָמָה יִהְיֶה'.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנֶסֶת הקללה של הנידוי בִּרְמַ"ח אֵיבָרִים, כָּךְ כְּשֶׁיּוֹצֵאת יוֹצֵאת מֵרְמַ"ח אֵיבָרִים. ומביא ראיה לדבריו, כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת נכנסת לרמ"ח אברים, דִּכְתִיב לגבי יריחו, כאשר החרימה יהושע (יהושע ו יז) 'וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם', ולא היה החרם על העיר עצמה אלא על האנשים שבה (מהרש"א), וחֵרֶם בְּגִימַטְרִיָּא רְמַ"ח. וּכְשֶׁהִיא יוֹצֵאת הרי היא יוצאת מרמ"ח אברים, דִּכְתִיב (חבקוק ג ב) 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר', רַחֵם בְּגִימַטְרִיָּא כָּךְ הוּא, כמנין רמ"ח אברים.
אָמַר רַב יוֹסֵף, שָׁדֵי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתֵיהּ דְּכַלְבָּא – די בכך שתטיל שמתא על זנבו של הכלב, וְאִיהִי דִּידָהּ עָבְדָא – והשמתא תעשה את שלה, ותזיקנו. ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהוּא כַּלְבָּא דְּהֲוָה קָא אָכִיל מְסָאנֵיהּ דְּרַבָּנָן – מעשה בכלב שהיה אוכל את מנעליהם של בני הישיבה, וְלָא יָדְעֵי מַאן הוּא – ולא ידעו מי הוא שעושה זאת. קָא מְשַׁמְּתִי לֵיהּ – הטילו שמתא על מי שעושה זאת, בלא שיידעו מי הוא, אִיתְּלֵיא נוּרָא בִּגְנוּבְתֵיהּ וַאֲכַלְתֵּיהּ – נתלתה לו אש בזנבו ונשרף כולו.
מבררת הגמרא, מַאי שִׁפּוּרֵי – מה הענין בכך שבשעה שמטילים נידוי תוקעים בשופרות. ומבארת, ללמד שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ, ולשון 'שופר' דומה ללשון 'פרעות'. מַאי תַּבְרֵי – מדוע תוקעים 'שברים' בזמן הנידוי, ולא 'תקיעות'. אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב (יְהוּדָה), תָּבְרִי בָּתֵּי – ללמד שהנידוי משבר בתים גבוהים ומשפילם לארץ. תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בּוֹ, להטיל עליו נידוי, אוֹ מִיתָה אוֹ עוֹנִי.
שנינו במשנה בכלל המותרים לגלח במועד, 'וְהַנָּזִיר וְהַמְצוֹרָע'. הגמרא מביאה ברייתא המחלקת בין היתר הגילוח של נזיר ומצורע לבין שאר בני אדם שהותר להם לגלח: תַּנְיָא בברייתא, כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ חכמים שמוּתָּר להם לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, היינו כְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי לגלח קודם המועד, כגון שבאו ממדינת הים או מבית האסורים סמוך מאד לכניסת יום טוב, אֲבָל אִם הָיָה לָהֶם פְּנַאי לְגַלֵּחַ קודם המועד, וְלֹא גִּלְחוּ, אֲסוּרִין. וּמאידך, הַנָּזִיר וְהַמְצֹרָע, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶן פְּנַאי לְגַלֵּחַ קודם המועד, שכבר אז הגיעו ימי טהרתם, וְלֹא גִּלְחוּ, אף על פי כן מוּתָּרִין לגלח במועד, והטעם לכך, כדי שֶׁלֹּא יַשְׁהוּ את קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, אלא ימהרו להביאם.
וְאָבֵל שֶׁחָל יום שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שהיא עֶרֶב הָרֶגֶל, אף על פי שהסתיימו ימי אבילותו בשבת קודם שנכנס הרגל, מוּתָּר לו לְגַלֵּחַ בָּרֶגֶל (-בחול המועד), דְּכֵיוָן דִּשְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת, ומיד לאחר מכן חל יום טוב, אָנוּס הוּא, לְפִיכָךְ מוּתָּר לְגַלֵּחַ בָּרֶגֶל. ואף על פי שאסור לאבל לגלח שערו כל שלשים יום, כיון שנהג מקצת אבילות של שלשים יום, מבטל הרגל את האבילות של שלשים יום, והטעם לכך שאנו מחשיבים זאת כאילו נהג מקצת אבילות של שלשים קודם הרגל, אף שיום השביעי של האבילות היה בערב יום טוב, כיון דְּקַיְימָא לָן (-מקובל בידינו להלכה) כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּאָמַר, מִקְצָת הַיּוֹם השביעי נחשב כְּכוּלּוֹ, וְיוֹם שְׁבִיעִי של אבילות עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן – נחשב גם במנין של 'שבעה', וגם במנין 'שלשים', כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – כפי שיבואר להלן, ונמצא שיום שביעי של אבילות שחל בשבת נחשב כיום ראשון של 'שלשים', וכיון שחלה עליו מקצת אבילות של שלשים, בא הרגל ומבטל אבילות זו, ומותר לו לגלח שערו בחול המועד.
