יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת מנחות, פרק ב, משנה א

פרק ב, משנה א: הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָזֶה שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פִּגוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אָמְרוּ לוֹ, מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח. אָמַר לָהֶם, שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה:

פרק ב, משנה א: פרק זה עוסק בקרבנות שיש להם שני 'מתירים', כגון מנחה, הניתרת על ידי הקטרת הקומץ והקטרת הלבונה, וחשב מחשבת פיגול באחד המתירים. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה מתוך מחשבה לֶאֱכוֹל את שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר את קֻמְצָהּ לְמָחָר, שזו מחשבת 'חוץ לזמנו', מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי [שעיקר דבריו יובאו להלן] בָזֶה, שֶׁאף על פי שמחשבת הפיגול היא רק על הקטרת 'מתיר' אחד מתוך שנים, שהרי חשב להקטיר חוץ לזמנו רק את הקומץ, ולא את הלבונה, מכל מקום הוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אך אם קמץ את המנחה מתוך מחשבה לְהַקְטִיר את לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת, כיון שאין 'מתיר' אחד מפגל את ה'מתיר' השני, ואין העבודה בקומץ יכולה לפגל את עבודת הלבונה, כיון שגם הקומץ וגם הלבונה הם מתירים, ורק אם חשב בעת הקמיצה להקטיר את הקומץ עצמו חוץ לזמנו, או שחשב בעת הקמיצה לאכול את השיריים [שאינם 'מתיר'] חוץ לזמנם, מתפגלת המנחה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אף באופן זה, שבשעת הקמיצה חשב להקטיר את הלבונה חוץ לזמנה, הרי זה פִּגוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יוסי, מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח – במה שונה מנחה מן הזבח, והרי לגבי זבח גם כן יש שני דברים המתירים אותו, השחיטה והקטרת האימורים, ואף על פי כן אם בשעת השחיטה חשב להקטיר את האימורים חוץ לזמנם, גם לדבריך נעשה הקרבן פיגול. אָמַר לָהֶם רבי יוסי, אין הדברים דומים, שֶׁהַזֶּבַח, דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, שכולם מגוף הבהמה, ולכן ניתן לפגל בעבודה האחת על ידי מחשבת חוץ לזמנו בעבודה אחרת, וְאילו לְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה, אלא דבר חיצוני המונח על המנחה, והמחשבה על הלבונה בעת עבודת הקמיצה אינה מפגלת את המנחה. אמנם חכמים סוברים שכיון שסוף סוף המנחה והלבונה נמצאים בכלי אחד, מועילה המחשבה בעבודת המתיר האחד לפגל את המתיר האחר [אך מודים חכמים באופן ששני המתירים אינם נמצאים יחד, כגון שני כבשי עצרת שדינם יבואר להלן, שאם חשב בעת העבודה של המתיר האחד לעשות את עבודת המתיר השני חוץ לזמן הראוי לכך, אין זה פיגול].

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)