משנה ד: כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
משנה ד: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, האופן שבו נעשית המנחה פיגול הוא כאשר מלבד מחשבת הפיגול לא היה פסול אחר במנחה, אך אם היה פסול אחר, אין המנחה נעשית פיגול, ומבארת עתה המשנה אופן זה, כֵּיצַד הוא האופן שבו לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, ואף אם חשב מחשבת חוץ לזמנו לא התפגלה המנחה, קָמַץ את המנחה במחשבת חוּץ לִמְקוֹמוֹ, שזו מחשבת פסול, וְנָתַן את המנחה בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, שזו מחשבת פיגול, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ שזו מחשבת פיגול, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, שזו מחשבת פסול, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר – עשה אחת מעבודות אלו במחשבת חוּץ לִמְקוֹמוֹ, ואת שאר שלש העבודות עשה במחשבת חוץ לזמנו. וכן מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת, שיש בהם פסול נוסף שאין בשאר המנחות, והוא פסול של מחשבת 'שלא לשמה', כפי שהתבאר לעיל (מ"א) שמחשבה זו פוסלת רק במנחות אלו, שֶׁקְּמָצָן במחשבה שֶׁלֹא לִשְׁמָן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר – עשה אחת מעבודות אלו במחשבת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. בכל האופנים הללו, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, וכיון שהיה במנחה זו פסול נוסף מלבד מחשבת הפיגול, אין המנחה מתפגלת.
עתה מבארת המשנה את הדין באופן שבאותה עבודה חשב האדם שתי מחשבות, מחשבת פסול של חוץ למקומו, ומחשבת פיגול של חוץ לזמנו: חשב בעשיית אחת העבודות לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, או כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, או כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, או כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, בכל האופנים הללו, כיון שהיתה גם מחשבת פסול, הרי זה פָּסוּל ואינו פיגול, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אין הדין כדברי תנא קמא, שבכל מקרה שהיתה מחשבת פסול, בעבודה אחת או בשתי עבודות, אין המנחה מתפגלת, אלא זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן [-חוץ לזמנו] קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם [-חוץ למקומו], בין בעבודה אחת ובין בשתי עבודות, הרי זה פִּגּוּל, והמחשבה השניה, שהיא מחשבת פסול, אינה מוציאתו מידי פיגול, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן, הרי זה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כפי שהתבאר בדברי תנא קמא, זֶה וְזֶה – בין אם קדמה מחשבת המקום ובין אם קדמה מחשבת הזמן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.
חשב המקריב באחת מארבע העבודות לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת חוץ למקומו או חוץ לזמנו, וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת חוץ למקומו או חוץ לזמנו, הרי זה כָּשֵׁר, ואינו נפסל או מתפגל, לפי שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
