מסכת מעשרות, פרק ה, משנה ב
משנה ב: הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן. בְּצָלִים, מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ בָעֲלִיָּה, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא. נָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפֹּלֶת וְהֵם מְגֻלִּים, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִים בַּשָּׂדֶה:
משנה ב: הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ קרקע שֶׁלּוֹ, וְנוֹטֵעַ אותם לְתוֹךְ קרקע שֶׁלּוֹ, ועושה כן לְזֶרַע – כדי שיזרע את מה שיצמח מהם, ולא כדי לאוכלם, קודם שיטעם בפעם השניה חַיָּב להפריש מהם מעשרות, מִפְּנֵי שֶׁמעשה עקירתם הוּא גָּרְנָן להתחייב, ואין להם 'גורן' אחר, כיון שמה שיצמח מהם לזרע יהיה פטור ממעשרות, כפי שיבואר להלן (משנה ח) בדין זרעוני גינה שאינם נאכלים. בְּצָלִים, מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ, אפילו אם היתה השרשה זו בקרקע שבָעֲלִיָּה, ולא בקרקע עולם, הרי הם נחשבים כחלק מהקרקע, וטָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, ואפילו אם היו כבר טמאים, נטהרו, ואם נָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפֹּלֶת בהיותם בעליה, וְהֵם – העלים עדיין מְגֻלִּים, כדרך גדילתם, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִים בַּשָּׂדֶה, והתולש מהם בשבת, חייב.
