מסכת נגעים, פרק א, משנה ה

משנה ה: כֵּיצַד לְהָקֵל. הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ לְבָנוֹת וְהִשְׁחִירוּ, אַחַת לְבָנָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן, אֲרֻכּוֹת וְהִקְצִירוּ, אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה וְהִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, הָיְתָה מְרֻבַּעַת וְנַעֲשֵׂית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, מְבֻצֶּרֶת וְנַעֲשֵׂית מִן הַצַּד, מְכֻנֶּסֶת וְנִתְפַּזְּרָה, וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ. הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיָה בוֹ פִסְיוֹן וְהָלַךְ לוֹ פִסְיוֹן, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הָאוֹם אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה וְאֵין בָּזֶה וּבָזֶה כַגְּרִיס, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהָקֵל:

משנה ה: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, לדעת רבי עקיבא ניתן לראות נגעים בכל אחד מימות החול של השבוע, ואם אירע שיום השביעי של ההסגר חל בשבת, דוחים את ראיית הכהן לאחר השבת, וסיימה המשנה שם שיש בדבר להקל ולהחמיר. מבארת המשנה, כֵּיצַד לְהָקֵל, ומביאה עתה המשנה אופנים שונים שבהם השתנה הנגע ממראה טמא שהיה בשבת, למראה טהור לאחר השבת, הָיָה בוֹ (-בנגע) בסיום אותו שבוע של הסגר שֵׂעָר לָבָן, שהוא סימן טומאה, ואם היה הכהן רואה זאת בשבת היה מטמא אותו לגמרי, וּלאחר השבת כבר הָלַךְ לוֹ אותו שֵׂעָר לָבָן. הָיוּ בו בסיום אותו שבוע של הסגר שערות לְבָנוֹת, שזהו סימן טומאה, וּלאחר השבת כבר הִשְׁחִירוּ. היתה בשבת שערה אַחַת לְבָנָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, וּלאחר השבת כבר הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן (אמנם לפי האמת גם כשאחת השערות לבנה ואחת שחורה, אין זה סימן טומאה, ונקטה המשנה אופן זה רק משום הסיפא). היו בנגע שערות לבנות אֲרֻכּוֹת, שזהו סימן טומאה, וּלאחר השבת כבר הִקְצִירוּ – התקצרו. היו בנגע שתי שערות, אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה, וּלאחר השבת כבר הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן (ואף באופן זה לפי האמת אף כשהיתה אחת ארוכה ואחת קצרה לא היה זה סימן טומאה, ונקטה כן המשנה אגב הסיפא). אם לאחר השבת נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן – לשתי השערות, אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, שאין זה סימן טומאה, ואילו בשבת עצמה עדיין לא היה שחין, ואם היה הכהן רואה זאת היה מטמא אותו מחמת השערות. וכן אם לאחר השבת הִקִּיף הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן – לשתי השערות הלבנות אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, שאין זה סימן טומאה. אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין – נעשה שחין בין שתי השערות, שאין זה סימן טומאה, וּכן אם נסמך או הקיף או חילק את הנגע מִחְיַת הַשְּׁחִין (-בשר חי שבשחין), וְהַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה (-בשר חי שבמכוה), וְהַבֹּהַק, שבכל אחד מאופנים אלו התבטל סימן הטומאה לאחר השבת. וכן אם הָיְתָה בוֹ בשבת מִחְיָה (-בשר חי ובריא), שזהו סימן טומאה, וְהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה לאחר השבת. הָיְתָה המחיה מְרֻבַּעַת, באופן שניתן להניח עליה ריבוע שאורכו ורוחבו כעדשה, וְנַעֲשֵׂית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, היתה המחיה מְבֻצֶּרֶת – מוקפת מכל צדדיה בבהרת, כמו מבצר, וְנַעֲשֵׂית מִן הַצַּד, היתה המחיה מְכֻנֶּסֶת למקום אחד, בשיעור שניתן להניח עליה עדש מרובע, וְנִתְפַּזְּרָה לכמה מקומות, וכן אם בשבת היתה המחיה בתוך הבהרת, שזהו סימן טומאה, וּלאחר השבת בָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ, או שהִקִּיפָהּ – הקיף השחין את המחיה, או שחִלְּקָהּ, ואין בכל חלק שיעור טומאה, אוֹ שמִעֲטָהּ הַשְּׁחִין למחיה, אוֹ שאירע אחד מדברים אלו (נכנס בתוכה, הקיפה, חילקה או מיעטה) על ידי מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְכן על ידי הַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק, שכל אחד מדברים אלו שנכנס לתוך המחיה, הקיפה, חילקה או מיעטה אין זה סימן טומאה, ואם אירע כן לאחר השבת, נטהר, אף שאם היה רואהו הכהן בשבת, היה מטמאו. הָיָה בוֹ פִסְיוֹן – וכן אם בשבת התפשט הנגע, שזהו סימן טומאה, וְהָלַךְ לוֹ פִסְיוֹן – ולאחר השבת הסתלקה אותה התפשטות ונשאר הנגע כמו שהיה, אוֹ שֶׁההתפשטות נשארה אך הָלְכָה לָהּ הָאוֹם – עיקר הנגע הסתלק, אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה – התמעט עיקר הנגע, וְאֵין בָּזֶה וּבָזֶה – בנגע ובהתפשטותו יחד כַגְּרִיס, שזהו שיעור טומאה, או שהיו הַשְּׁחִין, וּמִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק, אחד מחמשה דברים אלו, חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן, אף שנשארו האום והפסיון בגודלם, מכל מקום אין כאן סימן טומאה, הֲרֵי יש בכל האופנים האֵלּוּ לְהָקֵל, שמחמת שהמתינו עד לאחר השבת, נטהר.