מסכת נגעים, פרק ה, משנה ד

משנה ד: כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וּבָזֶה כַּסֶּלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּאִישׁ אֶחָד, טָמֵא. וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר:

משנה ד: כָּל סְפֵק נְגָעִים, כפי שתבאר המשנה את עניינו בסמוך, בַּתְּחִלָּה – כשנראה הנגע לכהן בפעם הראשונה, הרי הוא טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה. אבל מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, גם סְפֵקוֹ טָמֵא. מבארת המשנה באיזה 'ספק נגעים' מדובר, כֵּיצַד, שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה – באחד מהם היתה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּבָזֶה – ובחבירו היתה בהרת כַּסֶּלַע, ובשניהם לא היה סימן טומאה מוחלט, ולכן הסגיר הכהן את שניהם, ובְּסוֹף שָׁבוּעַ של הסגר רואה הכהן בָּזֶה בהרת כַּסֶּלַע וּבָזֶה בהרת כַּסֶּלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה הנגע, כיון שאין הכהן זוכר במי היתה הבהרת מתחילה כסלע ולא התפשטה כלל ויש להסגירו שבעה ימים נוספים, ובמי היתה הבהרת מתחילה כגריס, והתפשטה לשיעור כסלע, ויש לטמאותו בהחלט, בֵּין שהיה הספק בְּאִישׁ אֶחָד שהיו בו שני נגעים שונים, ואין הכהן יודע איזה מהן התפשט, ואף שהיה ראוי לטמאו בודאי כיון שממה נפשך אחד הנגעים שבו התפשט, גזירת הכתוב הוא שצריך הכהן לדעת איזה נגע הוא מטמא, ובֵּין אם היה הדבר בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, שאינו יודע באיזה מהם התפשט הנגע, הרי זה טָהוֹר גמור, כיון שאחד מהם היה ראוי להיות טמא מוחלט והשני ראוי להיות מוסגר, ואינו יודע את מי להחליט ואת מי להסגיר, גזירת הכתוב היא ששניהם טהורים לגמרי, בין כשהיו שני הנגעים באדם אחד, ובין כשהיו שני הנגעים בשני בני אדם. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, אם היו שני הנגעים בְּאִישׁ אֶחָד, הרי זה טָמֵא, כיון שבודאי אחד מהנגעים שבו התפשט, והרי זה סימן טומאה מוחלט, וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, הרי זה טָהוֹר, כיון שאין הכהן יודע את מי מהם להסגיר ואת מי מהם לטמא, הרי שניהם טהורים.