משנה ה: מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וָעוֹד וּבָזֶה כַּסֶּלַע וָעוֹד, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶּלַע וְכַסֶּלַע, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִהְיוֹת כַּגְּרִיס. זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא:
משנה ה: ממשיכה המשנה ומבארת את הכלל האמור בתחילת המשנה הקודמת, שספק נגעים מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, הרי סְפֵקוֹ טָמֵא, כֵּיצַד הוא דין זה, שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה – באחד מהם היתה בַהֶרֶת בשיעור כַּגְּרִיס, וּבָזֶה – בשני היתה בהרת בשיעור כַּסֶּלַע, שהוא גדול יותר, והסגיר הכהן את שניהם כדין, וכשבא לראותם בְּסוֹף שָׁבוּעַ של ההסגרה ראה שבָּזֶה – באחד מהם שיעור הבהרת הוא כַּסֶּלַע וָעוֹד – יותר מסלע, וּבָזֶה – וכן בשני שיעור הבהרת הוא כַּסֶּלַע וָעוֹד, נמצא שידוע בודאי שבשניהם פשתה הבהרת יותר מכפי שהיתה, אלא שאין ידוע בכמה התפשטה אצל כל אחד, הרי שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין, כיון שבשניהם יש סימן טומאה מוחלט, ואַף עַל פִּי שֶׁלאחר שטימא אותם הכהן בהחלט חָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶּלַע וְכַסֶּלַע, ונמצא שאותו אחד שמתחילה היתה אצלו הבהרת כסלע, וגם עתה חזרה להיות כסלע, התבטל ממנו לגמרי סימן הפשיון והיה ראוי לטהרו, מכל מקום שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין, כיון שכבר הוחלטה טומאתם אין מטהרים אחד מהם מספק, כיון שנאמר 'וטיהרו הכהן', ללמד שהכהן יכול לטהר רק מי שהוא טהור בודאי, ולא מספק, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ שני הנגעים שבשניהם לִהְיוֹת כַּגְּרִיס, שאז בודאי התבטל הפשיון משניהם, שהרי גם אצל אותו שהיה נגעו קטן, היה שיעורו כגריס, וכיון שאצל שניהם הנגע כגריס הרי שבשניהם התבטל הפשיון, ושניהם טהורים בודאי, ומטהר אותם הכהן. זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא, וכמו שהתבאר.
