מסכת נגעים, פרק ח, משנה ז 1

משנה ז: הַבָּא כֻלּוֹ לָבָן, יַסְגִּיר. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, יַחְלִיט. הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם אוֹ אַחַת מֵהֶן, הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין הַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן, טָהוֹר.

משנה ז: אדם הַבָּא בתחילה לפני הכהן כאשר כֻלּוֹ לָבָן – הצרעת מכסה את כל גופו (הרי אין זה סימן טהרה, וכפי שהתבאר לעיל שרק כאשר היה טמא בתחילה והפך כולו לבן זהו סימן טהרה), ולכן יַסְגִּיר, ככל נגע שנראה בתחילה אל הכהן, לראות אם יהיו בו סימני טומאה. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, שזהו סימן טומאה, יַחְלִיט – יטמאנו בהחלט. חזרו והִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם אוֹ אַחַת מֵהֶן, והתבטל בכך סימן הטומאה, וכן אם הִקְצִירוּ (-התקצרו מהשיעור הנצרך לטומאה) שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן, וכן אם נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, שהתבטל בכך סימן הטומאה שלהם, כיון שיש צורך שיהיה השער הלבן בתוך הבהרת, וכן אם הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ שחִלְּקָן הַשְּׁחִין, וְכן אם היו דברים אלו על ידי מִחְיַת הַשְּׁחִין, הַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק, שבכל האופנים הללו אין השער הלבן נחשב כסימן טומאה (וכפי שהתבאר לעיל (פ"א מ"ו)), אם לאחר שאירע אחד מסימנים אלו המבטל את סימן הטומאה של השער הלבן הראשון נוֹלַד לוֹ מִחְיָה, אוֹ שנולד בו שֵׂעָר לָבָן חדש, הרי זה טָמֵא. ואם לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן, והרי התבטל סימן הטומאה של השער הלבן הראשון, הרי זה טָהוֹר.