מסכת נגעים, פרק יא, משנה ז

משנה ז: קַיְטָא שֶׁיֶּשׁ בָּהּ פִּסְפָּסִים צְבוּעִים וּלְבָנִים, פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא פִסְפָּס יָחִיד. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵן. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יַעֲמֹד בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וְהָעוֹמֵד בַּבְּגָדִים שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת טָמֵא. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה, שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים. הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. הָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר, כַּגְּרִיס:

משנה ז: קַיְטָא – בגד העשוי ללבישה בימות הקיץ, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ פִּסְפָּסִים (-ציורים שונים) חלקם צְבוּעִים וְחלקם לְבָנִים, והרי התבאר לעיל (מ"ג) שבגד צבוע אינו מיטמא בנגעים, אם נראה נגע בחלק הלבן של הבגד יש להסגירו, הרי הם פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה – מלבן ללבן, כלומר, אף שיש הפסק של פספס צבוע בין הלבן ללבן, מכל מקום אם לאחר ההסגר נראה נגע נוסף בפספס לבן אחר שבבגד, אף שהוא מרוחק ממקום הנגע הראשון, הרי זה נחשב שהתפשט הנגע וטעון שריפה, שאין התפשטות הנגע צריכה להיות בסמוך לנגע הראשון, אלא אף במקום רחוק בבגד (ובלבד שתהיה ההתפשטות בשיעור כגריס, כמבואר בסוף משנתנו). שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא פִסְפָּס יָחִיד – אם בכל הבגד הצבוע היה רק פספס אחד לבן, והיה בו נגע, ונמצא שאין לו להיכן להתפשט, שהרי שאר הבגד הוא צבוע שאינו מיטמא בנגעים, אָמַר לָהֶן, שמעתי שיש להסגיר אף בגד כזה, אך לֹא שָׁמַעְתִּי טעם לדין זה, שהרי לכאורה אין סיבה להסגירו, מאחר ואינו יכול להתפשט. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ טעם. אָמַר לוֹ רבי אליעזר, אִם – האם כוונתך לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, כפי שקיבלתי שיש להסגירו. אמר לו רבי יהודה בן בתירא, הֵן – אכן כוונתי לבאר את דבריהם, ואָמַר לוֹ בביאור הדבר, שיש להסגירו שֶׁמָּא יַעֲמֹד בּוֹ הנגע שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וְהָעוֹמֵד בַּבְּגָדִים שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת הרי זה טָמֵא, וטעון שריפה, אף שלא התפשט כלל. אָמַר לוֹ רבי אליעזר, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה, שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים (ואף שלכאורה טעם פשוט הוא, שיש להסגיר את הבגד שמא ישאר בעינו שבועיים ויהיה טעון שריפה, מכל מקום כיון שנאמר בפסוק לאחר הסגר ראשון 'כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד' היו סבורים שרק באופן שיש אפשרות שיפשה הנגע הרי הוא טעון הסגר, ולא באופן שאין לו להיכן להתפשט (תפארת ישראל, בועז אות ט)).

מבארת המשנה את דין התפשטות הנגע בבגד, הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ – אם היתה התפשטות הנגע בסמוך למקום הנגע הראשון, הרי זה אפילו בשיעור כָּל שֶׁהוּא. אך אם הפשיון הָרָחוֹק, והיינו שהתפשט הנגע במקום רחוק ממקום הנגע הראשון שבבגד, יש צורך שיהיה בנגע החדש שיעור כַּגְּרִיס. וְהנגע הַחוֹזֵר, וכגון שלאחר שבועיים של הסגר נחלש צבעו של הנגע ונעשה בינוני, שהדין הוא שיש לקרוע את הנגע מהבגד ולשורפו, ואם יחזור הנגע לבגד יהיה טעון שריפה, שיעור הנגע החוזר הוא כַּגְּרִיס.