מסכת סוכה, פרק א, שיעור 6

גמרא

אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, נוֹיֵי סוּכָּה התלויים בסכך ומשתלשלים כלפי למטה, הַמּוּפְלָגִין מִמֶּנָּה – הרחוקים מהסכך אַרְבָּעָה טפחים, רַב נַחְמָן אָמַר, הסוכה כְּשֵׁרָה, וכמו סדין התלוי לנוי, שאינו פוסל. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרֵי, פְּסוּלָה, כיון שבמרחק כזה אין הנוי בטל לסכך, אלא יש לו חשיבות בפני עצמו, וכיון שאינו כשר לסיכוך, פוסל הוא את הסוכה. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּיָחִיד וְרַבִּים החולקים, הֲלָכָה כְּרַבִּים, ואף כאן יש לפסוק הלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא, שאם הקישוטים רחוקים מהסכך ד' טפחים הרי זה כסכך פסול הפוסל את הסוכה, והיושב תחתיו אינו יושב בצל סוכה אלא יושב בצל סכך פסול.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מוּתָּר לִישַׁן בְּכִילָּה – במיטה שפרוס על גביה סדין בַּסּוּכָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ לאותה כילה גַּג, וְהוּא – ובתנאי שֶׁאֵינָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טפחים. וְאוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ – והקשתה הגמרא על דברי שמואל ממה ששנינו בברייתא, הַיָּשֵׁן בְּכִילָּה בַּסּוּכָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כאן, בברייתא הפוסלת, באיזה אופן מדובר, בְּכילה הגְבוֹהָה עֲשָׂרָה טפחים, ובכילה כזו אף שמואל מודה שאין לישן בה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה, שמותר לישן בכילה בסוכה, כל שאין בה גובה עשרה טפחים. וְאִם אֵין לָהּ גַּג לאותה כילה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה, מוּתָּר לישן תחתיה, כִּדְבְּעִינָן לְמֵימַר קַמָּן – כמו שיבואר להלן בְּ'הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף', שאף שיש בהם גובה עשרה, אין למקום זה שם 'אהל', והוא הדין כאן שאין הכילה נחשבת אהל, וממילא מותר לישן בתוכה.

משנה

סכך הסוכה צריך להיות מגידולי קרקע, אמנם כשרותו היא רק לאחר שנחתך מן הקרקע, ולכן אם הִדְלָה – הגביה והשעין עָלֶיהָ – על גבי הסוכה אֶת ענפי הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּסּוֹם, שהם מיני צמחים שניתן להדלותם ולהמשיכם על גבי דברים אחרים, וְסִכֵּךְ בסכך כשר עַל גַּבָּן של הצמחים המודלים, הסוכה פְּסוּלָה, כיון שעיקר הסכך הוא מחובר לקרקע, ופסול לסיכוך. וְאִם הָיָה הַסִכּוּךְ הכשר הַרְבֵּה מֵהֶן – יותר מהצמחים המחוברים לקרקע, ועירבן היטב יחד עם הסכך הכשר, שאז הסכך הכשר מבטל את הסכך הפסול המעורב בו, אוֹ שֶׁקְּצָצָן – או שחתך את הסכך הפסול מהקרקע, כְּשֵׁרָה.

עתה מבארת המשנה מהו סכך כשר ומהו סכך פסול: זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְגם גִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, מְסַכְּכִין בּוֹ, אבל דבר שהוא מקבל טומאה, כגון כלים העשויים עץ, או בגדי פשתן, וכן דבר שאין גידולו מן הארץ, אף שאינו מקבל טומאה, כגון עורות של בהמה, אין מסככים בו.

גמרא

שנינו במשנה, 'הדלה עליה את הגפן כו' אִם הָיָה הַסִּכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן או שקצצן, כשרה'. אוֹקִימְנָא – העמידה הגמרא את האופן שאם היה הסכך הכשר מרובה יותר, שהסוכה כשרה, בְּשֶׁחֲבָטָן – באופן שהשפיל את הסכך הפסול ועירבו עם הסכך הכשר, והרי הסכך הפסול בטל ברוב של הסכך הכשר, דְּאִי לַאו הָכֵי – שאילו לא עשה כן, ולא עירבם יחד, הָא קָא מִצְטָרֵף סְכָךְ פָּסוּל בַּהֲדֵי סְכָךְ כָּשֵׁר, וּפְסוּלָה, אבל לאחר שחבטן ועירבן בסכך הכשר, הרי יש כאן תערובת של סכך כשר וסכך פסול, וכיון שהרוב כשר, הסכך הפסול בטל ברוב.

עוד שנינו במשנה, 'אוֹ שֶׁקְּצָצָן, כְּשֵׁרָה'. מוסיפה הגמרא, וְצָרִיךְ לְנַעְנֵעַ את הענפים שקצץ, כלומר, להגביהם ולחזור ולהניחם לשם סכך, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַעֲשֶׂה לְשֵׁם סוּכָּה, שנאמר (דברים טז יג) 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ', ודרשו חכמים 'תעשה, ולא מן העשוי', ובאופן זה לא הונחו הענפים בכשרותם לשם סכך. וְלֹא אַמְרִינָן שקְצִיצָתָן מהעץ זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן, שהרי היו מונחים שם קודם לכן, אלא צריך להגביהם ולהניחם שוב.

מביאה הגמרא דין דומה לזה, וְכֵן לְעִנְיַן צִיצִית נַמִּי (-גם כן), הֵיכָא דִּתְלָאָן וּקְשָׁרָן – באופן שתלה חוט אחד ארוך וכפלו וקשרו כשהוא אחד, וְאַחַר כָּךְ פָּסַק – חתך את קצוות החוּטִין שֶׁלָּהֶן כדי שייעשה אותו חוט לשמונה חוטים, פְּסוּלִין, וְלֹא אַמְרִינָן קְצִיצָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן, דְּתַנְיָא בברייתא לגבי ציצית, תְּלָאָן וְאַחַר כָּךְ פָּסַק חוּטִין שֶׁלָּהֶן, פְּסוּלִין, והיינו כיון שעשיית הציצית היתה בפסול.

עוד שנינו במשנה, 'זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וכו' וגידולו מן הארץ, מסככין בו'. מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵּי מִילֵּי – מנין נלמדים דינים אלו האמורים בסכך. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (דברים טז יג) 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ', ויש ללמוד מלשון הפסוק שבִּפְסֹלֶת גּוֹרֶן וְיֶקֶב הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שממינים אלו יש להשתמש לסוכה, והיינו דברים שהם גידולי קרקע, ואינם מקבלים טומאה. רַב חִסְדָּא אָמַר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד זאת, בדברי עזרא הסופר לעם ישראל (נחמיה ח טו) 'צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב', ומבואר ששלחם עזרא להביא גם ארבעת המינים לברכה, וגם סכך כשר לסוכה, וכיון שבפסוק זה נימנו רק דברים שהם גידולי קרקע ואינם מקבלים טומאה, יש ללמוד שרק במינים מעין אלו ניתן לסכך.

מבררת הגמרא את דברי עזרא שבפסוק זה, הַיְינוּ 'הֲדַס' הַיְינוּ 'עֵץ עָבוֹת', כלומר, הרי ההדס הוא המכונה בתורה 'עץ עבות', ואם כן מדוע אמר להם עזרא להביא גם 'הדס' וגם 'עץ עבות'. אָמַר רַב חִסְדָּא, הֲדַס שׁוֹטֶה – הדס שאין עליו סדורים שלשה שלשה, הפסול לברכה, הביאו לְצורך עשיית הסיכוך לסוּכָּה, וְעֵץ עָבוֹת, שזהו הדס כשר, הביאו לְצורך אגידתו עם הלוּלָב.