מסכת סוכה, פרק א, שיעור 8

משנה

משנתנו עוסקת בסיכוך על ידי נסרים, שהם קרשים רחבים ומהוקצעים, שבדרך כלל עושים מהם תקרה לבית. ואף שהם גדולי קרקע ואינם מקבלים טומאה, גזרו עליהם חכמים איסור, מפני שהנסרים נראים כתקרת בית רגילה, וחששו שמא ישב אדם תחת תקרת ביתו, והיא פסולה בודאי, שהרי צריך האדם לשבת ב'סוכה', ולא בביתו של כל ימות השנה. מְסַכְּכִין בִּנְסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, ובגמרא יבואר באילו נסרים נחלקו.

נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, שזהו סכך פסול, שאר הסוכה כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹא יִישַׁן תַּחְתֶּיהָ – תחת אותו נסר, וכן לא יאכל תחתיו אכילת קבע.

גמרא

שנינו במשנה, 'מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר'. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בביאור מחלוקת התנאים שבמשנתנו: אָמַר רַב, מַחֲלוֹקֶת זו היא בִּנְסָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוחב אַרְבָּעָה טְפָחִים, שהדרך היא להשתמש בהם לקירוי בתים, דְּרַבִּי מֵאִיר אִית לֵיהּ גְּזֵרַת תִּקְרָה – סובר שגזרו חכמים איסור לסכך בנסרים, משום שדומה הדבר לתקרת בית, וחששו שישב האדם בביתו המקורה בנסרים ויסבור שהוא מקום כשר לסוכה, וְרַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ גְּזֵרַת תִּקְרָה – סובר שלא גזרו בכך איסור. אֲבָל בִּנְסָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן רוחב אַרְבָּעָה טפחים, שאינם דומים לתקרת בית, דִּבְרֵי הַכֹּל הסוכה כְּשֵׁרָה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בִּנסרים שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה טפחים היא המַחֲלוֹקֶת, שרבי מאיר סובר שגזרו חכמים איסור אפילו בנסרים כאלו, הגם שרוב בני אדם אינם משתמשים בהם לקירוי בית, כיון שיש מעט בני אדם המשתמשים בהם, ורבי יהודה סובר שלא גזרו חכמים משום מיעוט, אֲבָל בנסרים שיֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה טפחים, שרוב בני האדם מקרים בהם את בתיהם, דִּבְרֵי הַכֹּל הסוכה פְּסוּלָה, משום גזירת תקרה.

מקשה הגמרא על דברי שמואל, וכי בכל אופן שאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה סובר רבי מאיר שאסור לסכך בהם, וַאֲפִילּוּ אם רוחבם הוא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים, והרי באופן זה 'קָנִים' בְּעָלְמָא נִינְהוּ – הרי הם כסתם קנים, שבודאי כשרים לסיכוך. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, כך הוא ביאור דברי שמואל, אם יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה טפחים, דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, ומשום גזירת תקרה. היו הנסרים רחבים פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים, דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, כיון שהם כ'קנים', הכשרים לסיכוך. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בנסרים שרוחבם מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעָה טפחים, מַר – רבי יהודה סָבַר, כֵּיוָן דְּלֵית בְּהוּ שִׁיעוּר מָקוֹם – כיון שאין בנסרים אלו שיעור 'מקום חשוב', שהרי לא מצאנו 'רשות' בפני עצמה במקום שהוא פחות מד' טפחים, ואין להם חשיבות לעשות מהם תקרה לבית, לֹא גַּזְרִינָן בזה איסור. וּמַר – ואילו רבי מאיר סָבַר, כֵּיוָן דְּנַפְקֵי מִתּוֹרַת לָבוּד – כיון שהם יותר מג' טפחים, שזהו שיעור 'לבוד', ואם היה אויר במקום זה לא היינו אומרים בו דין 'לבוד' להחשיבו כסתום, אלא יש לו חשיבות מקום לענין זה, הרי שיעור זה חשוב גם לענין זה שדומה הוא לתקרה, ולכן גַּזְרִינָן בזה איסור.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שאסור לסכך בנסרים שיש בהם ד' טפחים, ומותר לסכך בנסרים שאין בהם ד' טפחים (וכדעת רבי יהודה, שהלכה כמותו במקום שהוא נחלק על רבי מאיר), והטעם שאנו פוסקים כשמואל, דְּהָא רַב פַּפָּא כְּוָותֵיהּ סְבִירָא לֵיהּ – שהרי רב פפא סובר כשמואל, שהרי יישב את דבריו. וְעוֹד, דְּסוּגְיָא דִּשְׁמַעְתִּין כְּוָותֵיהּ אָזְלָא – שהרי סוגיית הגמרא נשנתה כשיטת שמואל (שהרי הנידון להלן לגבי 'הפכן על צידיהן' שייך רק לשיטת שמואל, ולא לשיטת רב (בעל המאור)).

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – שנינו בברייתא כשיטת שמואל, וכך שנינו בה, סִיכְּכָהּ בִּנְסָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה טפחים, פְּסוּלָה. סיככה בנסרים שאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה טפחים, רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר באופן שסיככה בנסרים פסולים, שֶׁאִם יֵשׁ בֵּין נֶסֶר לְנֶסֶר אויר כְּרוחב מְלֹא נֶסֶר, שֶׁמַּנִּיחַ פְּסָל (-פסולת גורן ויקב, והיינו סכך כשר) בֵּינֵיהֵן, וּכְשֵׁרָה. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה, כְּשֵׁרָה, וְאֵין יְשֵׁנִין תַּחְתָּיו, וְהַיָּשֵׁן תַּחְתָּיו לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. ועל כל פנים מבואר בברייתא כדברי שמואל, שבנסר שיש בו ד' טפחים לדברי הכל פסול, ומחלוקתם היא בנסר שבין ג' לד' טפחים.

אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, הֲפָכָן עַל צִדֵּיהֶן, לְהַנֵּי נְסָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה – אם סיכך האדם בנסרים אלו שיש ברוחבן ד' טפחים, אך לא סיכך בצד הרחב שלהם, אלא בעוביין, שהוא פחות מד' טפחים, רַב הוּנָא אָמַר, פְּסוּלָה, כיון שנסרים אלו פסולים לסכך לגמרי, וממילא אין חילוק באיזה אופן הניחם, רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרֵי (-אמרו), כְּשֵׁרָה, כיון שלא פסלו חכמים את הנסרים הללו בעצמם, אלא רק את הנחתם כסכך באופן שהסיכוך הוא בצד הרחב שלהם, שהוא ד' טפחים, שכך היא הדרך לקרות בהם את הבית, אבל אם סיכך בעוביין, שאין זו דרך קירוי הבית, כשרים. מביאה הגמרא מעשה, אִיקְּלַע – הזדמן רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּיהּ – באו לפניו רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמְרֵי לֵיהּ – ושאלו אותו, אותם נסרים שיש ברחבם ד' טפחים, והֲפָכָן עַל צִדֵּיהֶן וסיכך בהן, מַהוּ – מה דינם. אָמַר לְהוּ, פְּסוּלָה, (על כרחך) כיון שנסרים אלו נַעֲשֹוּ כְּשַׁפּוּדִין שֶׁל מַתֶּכֶת, הפסולים לגמרי, בכל אופן שיניחו אותם. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא.