מסכת סוכה, פרק א, שיעור 9

משנה

תִּקְרָה העשויה מנסרים של עץ צרים, הכשרים מצד עצמם לסיכוך, אך כיון שהונחו לשם בית הרי המקום פסול מלשמש כסוכה, שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה – טיט וסיד שדרך לשים על תקרת הבית, שזהו מין הפסול לסיכוך לגמרי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵית הִלֵּל, די בכך שיעשה רק דבר אחר, או מְפַקְפֵּק – מגביה את הנסרים ומניחם חזרה, שאם לא כן יהיו הנסרים פסולים מחמת שעשייתם לא היתה לשם סוכה, אלא לשם בית, אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם – מבין כל שתי קורות נוטל קורה אחת, ומניח במקומה סכך כשר. וּבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שעליו לעשות שני דברים כדי להכשירם, מְפַקְפֵּק וְגם נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, אלא לדברי הכל נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, ומניח במקומה סכך כשר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַקְפֵּק – אין הפקפוק מועיל, כיון שרבי מאיר סובר שאין מסככים בנסרים.

גמרא

שנינו במשנה שלדעת רבי יהודה בשיטת בית הלל צריך לפקפק או ליטול אחת מבינתיים. מבארת הגמרא, טַעְמַיְיהוּ – טעמם דְּבֵית הִלֵּל, מִשּׁוּם שנאמר (דברים טז יג) 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ', ודרשו חכמים 'תַּעֲשֶׂה', וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, ולכן אף שמדובר בנסרים צרים, הראויים מצד עצמם לשמש כסכך, מכל מקום כיון שהונחו בתורת תקרה לבית הרי הם פסולים, הִלְכָּךְ – ולכן די באחד משני הדברים כדי להכשירם, שהרי אִי מְפַקְפֵּק, עָבֵיד לֵיהּ מַעֲשֶׂה – הרי עשה בהם מעשה לשם סוכה, וכשרים. וְאִי נוֹטֵל אַחַת מִבֵּנְתַיִם, גם כן עָבֵיד לֵיהּ מַעֲשֶׂה – עשה בהם מעשה המכשירם, ולכן די באחד משני הדברים כדי להכשיר את המקום לסוכה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

משנה

כפי שהתבאר לעיל, יש שני תנאים לסכך כשר, שיהא גידולו מן הארץ, ושלא יקבל טומאה, ומשנתנו מבארת כיצד ניתן להכשיר סוכה שהשתמשו בה בסכך פסול. הַמְקָרֶה – המסכך את סֻכָּתוֹ בַשְּׁפוּדִין – שיפודים של מתכת, ואינם גידולי קרקע, אוֹ בַאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה – בקרשים הנמצאים לאורך המטה, שהם נחשבים 'כלים', ומקבלים טומאה, והרי הם פסולים לסיכוך, אִם יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן, והניח באותו רווח סכך כשר, כְּשֵׁרָה.

פסול נוסף שיש בסוכה: הַחוֹטֵט – החופר בַּגָּדִישׁ – ערימה גבוהה של קש או תבן המונחת בשדה, לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֻכָּה, אף שיצר חלל בגודל הכשר לסוכה, ויש עליו קש או תבן הכשרים מצד עצמם לסיכוך, מכל מקום אֵינָהּ סֻכָּה, כיון שנאמר (דברים טז יג) 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ', ומלשון 'תעשה' דרשו חכמים שיש 'לעשות' את הסוכה, ולא שתהיה 'מן העשוי', וכאן היה הסיכוך מונח קודם לעשיית חלל הסוכה, והרי היא פסולה.

גמרא

שנינו במשנה, 'החוטט בגדיש לעשות בו סוכה, אינה סוכה'. אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ שהחטיטה בגדיש אינה מועילה להכשירו לסוכה, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין שָׁם – שלא היה שם מתחילה, בשעה שהניח את כל הגדיש חָלָל בגובה טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ (-באורך ורוחב) שִׁבְעָה על שבעה טפחים, שזהו שיעור סוכה, אֲבָל יֵשׁ שָׁם חָלָל טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ שִׁבְעָה, והניח את כל הגדיש על אותו חלל לשם צל (וכל שכן אם הניחו לשם סוכה), וְאחר כך חָטַט בגדיש והגדיל את אותו חלל עד גובה עשרה טפחים לְשֵׁם הכשרת המקום לסוּכָּה, הֲרֵי זוֹ סוּכָּה, כיון שהנחת הגדיש מתחילה היתה לשם צל או לשם סוכה, והרי הונח הסכך בכשרות, אלא שלא היה שיעור בסוכה עצמה, ולזה הועיל מה שחטט בה אחר כך כשיעור הראוי, ורק לגבי הנחת הסכך נאמר המיעוט של 'תעשה ולא מן העשוי', אך לגבי תיקון גובה הסוכה לא נאמר דין זה.