מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 35

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר -מברך] 'שֶׁהֶחֱיָינוּ'. נְטָלוֹ בחג הסוכות כדי לָצֵאת בּוֹ, אוֹמֵר, 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב', וְאַף עַל פִּי שֶׁכבר בֵּרֵךְ ביוֹם טוֹב רִאשׁוֹן על נטילת לולב, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ גם ביוֹם טוֹב שֵׁנִי 'על נטילת לולב', וכן בשאר ימי חול המועד, אך ברכת 'שהחיינו' אינו מברך אלא בשעת עשייתו, או ביום טוב ראשון. וְהָעוֹשֶׂה סֻכָּה לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָינוּ'. נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻכָּה'. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא דְּכָל שָׁעָה שֶׁנִּכְנַס האדם לֵישֵׁב בָּהּ, מְבָרֵךְ שוב 'לֵישֵׁב בַּסֻכָּה'. והטעם לכך שמברך בכל פעם שוב, דְּגַּמְרִינָן לָהּ – כיון שיש ללמוד זאת מִתְּפִלִּין, דְּתַנְיָא בברייתא, תְּפִלִּין, כָּל זְמַן -בכל פעם] שֶׁמַנִיחָן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי, וְקַיְימָא לָן כְּוָתֵיהּ – ואנו פוסקים להלכה כדברי רבי, דְּהָא -שהרי] רָבָא, כָּל אֵימַת דְּמָנַח לְהוּ – בכל פעם שהיה מניח אותם, היה מְבָרֵךְ, וְרַבִּי מָרִי נַמִּי -גם כן] אָמַר, דְּכָל אֵימַת דְּמָנַח לְהוּ, מְבָרֵךְ עָלַיְיהוּ, וְכֵן הֲלָכָה, שמברך בכל פעם שמניח תפילין, וכן מברך בכל פעם שנכנס לישב בסוכה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָעוֹשֶׂה סֻכָּה לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָינוּ'. הָיְתָה הסוכה עֲשׂוּיָה וְעוֹמֶדֶת, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר, מְבָרֵךְ מִיַּד בשעה שהוא מחדש את הדבר. וְאִם לַאו, לִכְשֶׁיִכָּנֵס לֵישֵׁב בָּהּ בליל יום טוב ראשון, מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, 'שהחיינו', ו'לישב בסוכה'. אָמַר רַב אַשִּׁי, חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא -ראיתי את רב כהנא], דִּמְּסַדֵּר לְהוּ כּוּלְּהוּ אַכַּסָא דְּקִידוּשָׁא – שהיה מסדר את כל הברכות הללו, והיינו 'שהחיינו' ו'לישב בסוכה', על כוס הקידוש.

גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל, לגבי סדר הברכות בסוכה, אִיתְּמַר, רַב אָמַר, מברך על הסֻכָּה ברכת 'לישב בסוכה', וְאַחַר כָּךְ מברך על ה'זְמַן', והיינו ברכת 'שהחיינו'. וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר, מברך תחילה 'זְמַן', וְאַחַר כָּךְ מברך על הסֻכָּה, והיינו לישב בסוכה. וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ -בנו] דְּרַב אִידִי אָמַר, מברך על הסֻכָּה וְאַחַר כָּךְ 'זְמַן'. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא, מברך על הסֻכָּה, ברכת 'לישב בסוכה', וְאַחַר כָּךְ 'זְמַן', ברכת שהחיינו.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָיוּ לְפָנָיו מִצְוֹת הַרְבֵּה, מְבָרֵךְ ברכה אחת על כולם, ואומר כך, 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּצְוֹת', ועושה את כל המצוות שלפניו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מהמצוות בִּפְנֵי עַצְמָהּ את הברכה הראויה לה. אָמַר רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵימָא -ויש אומרים שאמר כן] רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שמברך על כל מצוה ומצוה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֶתְרוֹג שבירכו עליו בחג הסוכות, בַּיום השְּׁבִיעִי של החג, אף לאחר שכבר בירך עליו, אֲסוּרָה בהנאה, כיון שהוקצה האתרוג לכל החג, ואף היום השביעי כולו ראוי לנטילת לולב, ואסור הוא בהנאה עד סוף היום, אבל בַּשְׁמִינִי, שאין נוטלים לולב, ואפילו בבין השמשות של שמיני כבר אין ליטול לולב כיון שזהו ספק מצוה דרבנן, ומקילים בזה לפוטרו], מוּתֶּרֶת. אבל סֻכָּה, אֲפִילוּ בַּשְׁמִינִי אֲסוּרָה בהנאה, כיון שמצוותה כל היום, ואפילו בבין השמשות של שמיני, וכל דבר שהיה מוקצה בין השמשות, נשאר מוקצה לכל אותו היום.

מבררת הגמרא, וּלְדִידַן – ולנו, בני חוץ לארץ, דְּאִית לָן תְּרֵי יוֹמֵי – שיש לנו שני ימים של יום טוב, הֵיכִי עַבְדִּינָן – כיצד יש לנו לנהוג בענין זה. אָמַר אַבַּיֵּי, אֶתְרוֹג, ביום השְׁמִינִי שהוא סָפֵק שְׁבִיעִי, אֲסוּרָה, ואף שביום זה אינו יכול כלל ליטול לולב, שהרי נוהגים בו יום טוב, חששו חכמים שאם נתיר לו את האתרוג בהנאה ביום זה, יסבור האדם שהוא ודאי יום שמיני, ולא ישב בסוכה. וביום התְּשִׁיעִי, שהוא סָפֵק שְׁמִינִי, מוּתֶּרֶת. מכריע הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

הגמרא ממשיכה לדון בענין ארבעת המינים, מתי דינם כ'מוקצה': אדם שהִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעָה יָמִים של חג הסוכות, ובכל יום מברך על אתרוג אחר, רַב אָמַר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהאתרוגים הללו, יוֹצֵא בָּהּ ידי חובתו, וְאֹכְלָה לְאַלְתַּר – רשאי לאוכלו מיד, כלומר, מותר האתרוג בהנאה מיד, ואינו מוקצה, כיון שמתחילה לא ייחדו אלא לפעם אחת של קיום המצוה. וְרַב אַסִּי אָמַר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹצֵא בָּהּ, ואינו אוכלו עד סוף אותו היום, וְאֹכְלָה רק לְמָחָר, כיון שכל אחד מהאתרוגים הוקצה לכל אותו היום. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים הלכה כְּרַב אַסִּי, דְּהָא -שהרי] רַבִּי יוֹחָנָן קָאֵי כְּוָתֵיהּ – סובר כשיטתו.