מסכת עירובין, פרק ה, שיעור 66

אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רַב הוּנָא, עִיר הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂפַת הַנַּחַל, אִם יֵשׁ לְפָנֶיהָ – לפני העיר, בשפת הנחל, דַּקָּה – מחיצה של אַרְבַּע אַמּוֹת, שניתן לעמוד עליה ולהשתמש בנחל, הרי הנחל נחשב בתוך תחום העיר, ומוֹדְדִין לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה מִשְּׂפַת הַנַּחַל השניה. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כִּי ברֹב הָעִתִּים הַנַּחַל מִתְיַבֵּשׁ, וּמִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ בני העיר לכל צרכיהם, לפי שֶׁאֵינוֹ מִתְמַלֵּא אֶלָּא בִּשְׁעַת הַגֶּשֶׁם, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ [מִתְמַלֵּא] וּמִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בני העיר, נַעֲשָׂה בִּכְלַל הָעִיר, ומודדים אלפיים אמה מסופו, בשפתו השניה. וְאִם אֵין לְפָנֶיהָ דַּקָּה, ואין בני העיר משתמשים בנחל, אֵין מוֹדְדִין לָהּ אֶלָּא מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶן, ואין הנחל בכלל העיר.

מפרשת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ומדוע יש שינוי בדין זה, דְּהרי כָל דַּקָּה [-מחיצה] בְּעָלְמָא די בכך שתהא ברוחב אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְהַאי דַּקָּה – ומחיצה זו צריכה להיות אַרְבַּע אַמּוֹת. מִשּׁוּם דְּהַאי – כיון שמחיצה זו (שתיא) [שֶׁהִיא]  עומדת עַל שְׂפַת הַנַּחַל, ובְּעִיתָא תַּשְׁמִישְׁתָּא – ובני אדם פוחדים להשתמש שם, בגלל המים, הִלְכָּךְ – ולכן, אִי הָוְיָא – אם היא מחיצה של אַרְבַּע אַמּוֹת, אִין – אכן מועילה היא, וְאִי לֹא, לֹא – אינה מועילה.

משנה

משנתנו מבארת את דינם של בני אדם ההולכים מעיר לעיר בשבת, האם העיר השניה נמדדת כחלק מתחום שבת, או שנחשבת כולה כארבע אמות: אַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה, הסמוכים לעיר קטנה, המובלעת כולה בתוך אלפיים אמה, מְהַלְּכִין אֶת כָּל העִיר הקְטַנָּה ואינם מחשיבים אותה במדידת תחום שבת, אלא כולה כארבע אמות, ומונים את המשך האלפיים אמה ממנה והלאה. וְאֵין אַנְשֵׁי עִיר קְטַנָּה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר גְּדוֹלָה – אבל אנשי עיר קטנה הסמוכים לעיר גדולה צריכים למדוד אף בתוך העיר הגדולה את תחום שבת שלהם, ובמקום שכלו אלפיים אמה אינם רשאים ללכת הלאה.

אמנם, חילוק זה בין עיר קטנה לעיר גדולה הוא רק כאשר שבת האדם בעירו, אבל אם הניח עירובי תחומין בעיר השניה אין הדבר כן, כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה בְּעִיר גְּדוֹלָה, וְנָתַן אֶת עֵירוּבוֹ בְּעִיר קְטַנָּה, אוֹ מִי שֶׁהָיָה בְּעִיר קְטַנָּה וְנָתַן עֵירוּבוֹ בְּעִיר גְּדוֹלָה, הרי קנה שביתתו בעיר שבה הניח את העירוב, ודינו כאנשי אותה העיר, ומְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אף הנותן עירובו בתוך העיר, אֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה, ואינו מהלך את כל העיר וחוצה לה אלפיים אמה, כדברי חכמים. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא לחכמים, כראיה לדבריו, וכי אִי אַתֶּם מוֹדִים לִּי בְּאדם הנוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בִּמְעָרָה, שֶׁאֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה, ואינו מהלך את כל המערה וחוצה לה אלפיים אמה נוספות. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אֵימָתַי – באיזה אופן אנו מודים לדבריך שהעירוב הניתן במערה מתיר רק אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב, בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ דִּיּוֹרִין – באופן שאין בני אדם דרים במערה זו, ולכך דינו כמניח עירובו בשדה, שמהלך רק אלפיים אמה לכל רוח, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ דִּיּוֹרִין – אם בני אדם דרים במערה זו, מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ, וּבנוסף לכך מהלך חוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא לדעת חכמים, קַל תּוֹכָהּ מֵעַל גַּבָּה – המניח את העירוב בתוך מערה שיש בה דיורין יכול להלך למרחק גדול יותר מהמניח את עירובו על גב המערה, שהרי המניח על גבה מהלך רק אלפיים אמה לכל רוח, ואילו המניח בתוכה מהלך את כולה, ואלפיים אמה לכל רוח. וכיון שלדעת חכמים במערה שיש בה דיורין מהלך את כולה ואלפיים חוצה לה, הוא הדין במניח עירובו בתוך העיר, שמהלך את כל העיר, ועוד אלפיים אמה חוצה לה.

וְאמנם אף לדעת חכמים, לְמוֹדֵד – אדם שלא הניח עירוב תחומין, אלא הולך ומודד אלפיים אמה ממקום שביתתו, שֶׁאָמְרוּ חכמים שנוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, היינו בכל אופן שיהא, וַאֲפִילּוּ אם סוֹף מִדָּתוֹ [-מדידת אלפיים אמה] כָּלֶה בִּמְּעָרָה – מסתיים באמצע מערה, אף שיש בה דיורין, אינו רשאי להמשיך להלך עוד, וכמו ששנינו ברישא לגבי אנשי עיר קטנה המהלכים לעיר גדולה, שאינם מהלכים את כולה, אלא עד מקום שמסתיימים שם אלפיים אמה.

גמרא

פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקת חכמים ורבי עקיבא: וְלֵית דְּחָשׁ לָהּ – אין מי שחושש להלכה לְשיטתו דְרַבִּי עֲקִיבָא, האומר שאף המניח עירובו בתוך העיר מהלך רק אלפיים אמה לכל רוח, אֶלָּא אנו פוסקים כחכמים, שמְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ, וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה, כאנשי העיר.

הגמרא מביאה ברייתא בענין הקונה שביתה בעיר או מערה בכניסת השבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם ששָׁבַת [-שהה בכניסת השבת] בְּעִיר גְּדוֹלָה, אֲפִילּוּ כְּאַנְטוֹכְיָא, וְכן אם שבת בִמְעָרָה מיושבת בדיורין, אֲפִילּוּ היתה גדולה כִּמְעָרַת צִדְקִיָּהוּ [-המערה שבה ברח צדקיהו מלך יהודה מביתו שבירושלים ועד ערבות יריחו], מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ, וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה, ובדין זה אף רבי עקיבא מודה, כיון ששבת שם בעצמו, ולא רק הניח את עירובו שם.

סְלִיקוּ לְהוּ כֵּיצַד מְעַבְּרִין