מסכת עירובין, פרק א, שיעור 8

אִיתְּמַר מִשּׁוּם רַב כַּהֲנָא רַבָּהּ – נשנתה מימרא זו בשם רב כהנא הגדול, מָבוֹי הפתוח לרשות הרבים, ובמקום שהוא מתחבר לרשות הרבים אין שני כתליו מסתיימים בשוה, אלא שֶׁצִּדּוֹ האֶחָד אָרוֹךְ, וְצִדּוֹ האַחֵר קָצָר, ונמצא שלראש המבוי יש רק כותל אחד, לימינו או לשמאלו, והכותל האחר כבר הסתיים, אם אותו אורך העודף הוא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אין זה נחשב כ'מבוי' בפני עצמו, ומֵנִיחַ את הַקּוֹרָה המתירה את המבוי על גבי קצות שני הכתלים, בַּאֲלַכְסוֹן, כיון שהוא סובר שההיתר של 'קורה' הוא משום שהיא נחשבת כ'מחיצה', וכאילו יש כותל באותו מקום, והרי אף כותל הבנוי באלכסון מועיל. אך אם היה אורך הכותל העודף אַרְבַּע אַמּוֹת, אֵינוֹ מֵנִיחַ הַקּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּצָר, כלומר, מניחה בקו ישר במקום שמסתיים הכותל הקצר, וצידה השני של הקורה מונח על גבי הכותל הארוך, באמצעו, כנגד המקום בו מסתיים הכותל הקצר. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, שֶׁאִם הָיָה הכותל הָאָרֹךְ עוֹדֵף עַל הכותל הַקָּצָר אַרְבַּע אַמּוֹת, הֲוָה לֵיהּ – הרי אותה בליטה של ארבע אמות נחשבת כְּמָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְצָרִיךְ מְחִיצָה נוספת כְּנֶגְדּוֹ, ואין הנחת הקורה באלכסון יכולה להתירו. וְאִם לֹא הָיָה הָאָרֹךְ עוֹדֵף עַל הַקָּצָר אֶלָּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵינוֹ נחשב כְּמָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּלְפִיכָךְ מֵנִיחַ אֶת הַקּוֹרָה עָלָיו בַּאֲלַכְסוֹן.

רָבָא אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין באופן שיש בבליטה ארבע אמות, ובין באופן שאין בה ארבע אמות, אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶת הַקּוֹרָה בצד של הכותל הארוך אֶלָּא כְּנֶגֶד סיום הכותל הַקָּצָר, ומבאר רבא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם בדין זה, כיון שהנחת הקוֹרָה בפתח המבוי היא מִשּׁוּם הֵיכֶּר שמבוי זה הוא רשות היחיד, ולא יבואו להוציא ממנו לרשות הרבים או מרשות הרבים אליו, וּבקורה המונחת בְּאֲלַכְסוֹן, לֹא הֲוֵי הֵיכֶּר – אין בכך היכר שהמבוי הוא רשות חלוקה מרשות הרבים.

מוסיפה הגמרא ואומרת דין נוסף: וְאִם יֵשׁ בְּאורך האֲלַכְסוֹן שבין שני כותלי המבוי מרחק הגדול יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, ואף שאין אחד הכתלים ארוך בארבע אמות יותר מחבירו, וכגון שהמרחק בין שני הכתלים הוא מעט פחות מעשר אמות, ואחד הכתלים עודף רק בשלש אמות על חבירו, שבאופן זה אורך הקורה המונחת באלכסון הוא יותר מעשר אמות, דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ מֵנִיחַ את הקורה בצד הארוך אֶלָּא כְּנֶגֶד מקום סיום הכותל הַקָּצָר, שהרי למדנו במשנה לעיל שאם המבוי רחב יותר מעשר אמות, יש למעטו, ואין חילוק בין מבוי הרחב מצד עצמו עשר אמות, לבין אופן שפתחו בלבד רחב עשר אמות, מחמת שהקורה מונחת באלכסון [אמנם כיון שאנו פוסקים הלכה כרבא, הרי בכל מקרה אין מניחים את הקורה באלכסון, ואף אם אין באורכה עשר אמות (רבינו יהונתן)].

הרי"ף פוסק עתה את ההלכה בנידונים שונים שהובאו בגמרא: וְהִלְכְתָא, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ [-לטלטל] תַּחַת קוֹרַת הַמָּבוֹי, כיון שהיכר הקורה הוא בצידו החיצוני, הפונה לרשות הרבים, ואילו המקום שתחת הקורה נחשב כתוך המבוי, שמותר בטלטול. וּבֵין שני הלְחָיַיִם שבשני צידי פתח המבוי, נַמֵי – גם כן מֻתָּר לטלטל, כיון שגם בזה המחיצה שהלחי עושה היא בצדו החיצון ואילו המקום שמול רוחב הלחי נחשב כתוך המבוי, ומותר בטלטול. וכְּשיטת רָבָא, המתיר זאת.

מבאר הרי"ף באילו אופנים נאמרו היתרים אלו: וְהַנֵי מִילֵּי – ודין זה, שמותר לטלטל תחת הקורה ובין הלחיים, הוא רק באופן דְּאותו מבוי פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל אם המבוי פָּתוּחַ לְכַּרְמְלִית, לֹא – אסור לטלטל תחת הקורה ובין הלחיים. והמקור לכך, דְּאָמַר רַב חַנִּין בַּר אַבָּא, אָמַר רָבָא, תּוֹךְ הַפֶּתַח – הרוצה לטלטל בתוך פתחו של מבוי, אינו יכול לסמוך על הלחי שבפתח המבוי, אלא צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר – נוסף כדי לְהַתִּירוֹ, בֵּין דְּאִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה – בין שיש בחלל הפתח ארבעה טפחים, ובֵין דְּלֵית בֵּיהּ [-שאין בו] אַרְבָּעָה טפחים. וְאוּקִימְנָא – והעמידה הגמרא את דברי רבא בְּמבוי דְפָּתוּחַ לְכַרְמְלִית, מִשּׁוּם שֶׁמָּצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר – כיון שפתח המבוי דומה לכרמלית, שהרי אין לו אלא שלש מחיצות, אלא כשהוא פתוח לרשות הרבים הוא בטל למבוי ונחשב כחלק ממנו, שהרי אינו דומה כלל לרשות הרבים שהוא פתוח לה, אבל אם הוא פתוח לכרמלית הדומה לו הרי הוא נחשב כחלק ממנה  ונאסר גם הוא כמותה.